ספר הקהילה
 
צרו קשר
 
הדפסה
 
דף הביתקבוצותשבולים
שבולים
בתנועה.

"שיבולים" היא קבוצת הילדים השנייה של קיבוץ העוגן, אחרי קבוצת נרקיס. הבוגרים בינינו נולדו בסוף 1944 ושלושת הצעירים בתחילת 1946. חברי הקבוצה הגרעינית שנולדו בהעוגן הם, לפי הגיל, יוסף אגם (אוז‘ורוב), מיכה הראל (ויזלברג), דן שרון (שטרן), יעל פלג (שלמון), אשר אלון (אייזיקוביץ), יורם לאור (לייכט), צבי רונן (רוזנברג), עוזי גרטלר, רותי סמרה (פסט), דני בנשלום (פרידל), יגאל צימרמן ז"ל, יהודית אסקפה (גולדברגר), עמירה תדמור (שיק), עליזה מזור (קסירר), נירה נהר (פרידמן), יהודה מרר, תלמה רוסיאנסקי (נהיר) ודוד שחר (שכטר). מנינו עוד כמה ילדים, שהוריהם עזבו את הקיבוץ עוד לפני העלייה על הקרקע, או מיד לאחר מכן.

מבית התינוקות, שם טיפלה בנו רבקה גולדברגר, יצאו ארבע שישיות: השישייה הבוגרת עם המטפלת ציפי שדה ואחריה אתו יוזפוביץ (למשפחת בן-דוד). השישייה השנייה עם דיאנה בסן, השלישית עם זוזי לבני, והרביעית - בטיפול אהובה איתן - תרמה לקבוצה את יהודה, תלמה ודוד; שאר ילדי השישייה היו הבוגרים של קבוצת רימון. נולדנו בנקודה הישנה שבין גן חיים לשדה ורבורג.

בסוף 1948, אחרי העלייה לנקודת הקבע של הקיבוץ בוואדי קובאני, התחילו לאט לאט להעביר לשם את הילדים. אם רצו להרגיז ילד באותם הימים היו צועקים בקצב ובנגינה קבועה: מ-שה לא י-סע לקובאני, מ-שה לא י-סע לקובאני. השישייה השלישית שלנו הייתה האחרונה מבין כל הילדים שעזבה את כפר סבא בקיץ 1949 והצטרפה אל שתי השישיות הבוגרות, שהיו כבר בגן ליד חדר האוכל הישן (השישייה הרביעית, הצעירה, מוקמה בפעוטון שהוא היום הארכיון). המטפלת היתה נחמה הלמן. משנות הגן זכור השלג של 1950, שכיסה את כל הארץ ואת הקיבוץ במעטה לבן. עם כל הכיף של מלחמות בכדורי שלג ובניית בובות שלג היה בעיקר קר נורא, כיוון שלא היה לנו ביגוד מתאים. לעומת זאת בקיץ היה חם מאד. לא היו עצי צל גבוהים, לא היו מדרכות, וכדי להגיע ממקום למקום שקענו בחול הרותח. המילה מזגן עדיין לא הייתה במילון.

הגננת שלנו מהגן ועד סוף כיתה ב‘ היתה ציפי שדה, שאותה אהבנו מאד למרות שלפעמים הייתה מתעצבנת. מהשנים הראשונות בבית הספר זכורים לטוב חופש השינה, שהיינו מקבלים מדי פעם בצהרים, הקומזיצים של לחם וריבה (שסילקנו מהמטבח) והמלחמות שהיינו מנהלים בין חבילות הקש שבמתבן (עם או בלי רשות). במקום השיכשוך בבריכה - שלא הייתה קיימת אז - טבלנו את גופינו בבור מלא מים בוציים והיינו מבסוטים עד לב השמיים, ולחלופין, אורגנו נסיעות לחוף הים במכמורת פעם או פעמיים בשבוע אחה"צ.

בכיתה ב‘ קיבלנו מטפלת חדשה ונמרצת, יעל גבעון, שניהלה את העניינים ביד רמה וליוותה אותנו - עם הפסקה של שנתיים - עד י"ב. בכיתה ג‘ חינך אותנו מאיר פורגס ועד כמה שזכור לנו, לא עשינו לו חיים קלים. בכיתה ד‘ נכנס לתפקיד המחנך זכריה גורן, שהטביע את חותמו עלינו עד כיתה י"ב, גם כאשר כבר לא היה המחנך שלנו.

בשנות ביה"ס היסודי ייסדנו יחד עם "נרקיס" את חברת הילדים. הוקם משק הילדים עם פזיז החמור והעז תקווה, ונשתל גן הירק - "הצומח". שם, וגם בענף גינות הנוי ובניקיון בית הילדים, הונחה אבן הפינה לחינוך שלנו לעבודה. היתה לנו כלבה חמודה ושמה לאסי, שעם מותה בטרם עת ערכנו לה לוויה בלתי נשכחת. היו גם שני כלבים אלמותיים, שהיו בעצם הכלבים של "נרקיס", ריקה ובובי. היא "כלבה" אמיתית והוא קטן, פחדן ונבחן. הכיף הכי גדול בשנים ההן היו הקייטנות, שנערכו אז באוהלים שהקימו החברים על החוף במכמורת, כל כך קרוב לים עד שמי הגיאות שטפו אותם לא פעם. על הכל ניצח יעקב פואה, שהתעלה על עצמו במבצעים כאלה. היינו מטיילים על החוף עד גבעת אולגה, היה אוכל נהדר שהובא מהקיבוץ ותחושת החופש הייתה כמעט מושלמת.

זכורים גם ההסגרים שהיינו נתונים בהם בגלל מחלת הפוליו האיומה ("שיתוק הילדים"), שפגעה בקיבוץ וקטפה חמישה ילדים. אסור היה לנו לעזוב את שטח בית הילדים ורק מספר מבוגרים באו איתנו במגע. יותר מאוחר היו מגיפות שעלת, חצבת, וכמובן אבעבועות רוח, אבל אלה כבר לא היו מדאיגות כל כך.

חוויות אחרות זכורות לטוב - הטיולים לעצי התות הענקיים (אחד לבן והשני אדום) - בכפר הערבי הנטוש ליד הכביש. היינו מטפסים על העצים וזוללים עד כאב בטן. היה גם תור לנסיעה על האופניים של חברת הילדים בכביש היחיד בקיבוץ - מסביב לבית החרושת. כמובן שעדיין לא היה אף זוג אופניים פרטי. זכורים לטוב גם הטיולים השנתיים לשמיר, לנגבה ולירושלים, ואפילו הטיולים הכמעט-שבועיים לעין החורש. חוויה מעניינת היתה "מפעל ההארחה" (כך קראו אז למפעל האירוח) בכיתה ו‘, שבו נסענו לכמה ימים לבדנו ("עכברי הכפר") בקבוצות של 4-5 ילדים, במטרה להכיר ילדים מקיבוץ אחר.

בכיתה ה‘ הצטרפו אלינו ילדי החוץ הראשונים, אבי לוי ורבקה, שאכלו אצלנו לא מעט קש, ואפרים שוורץ ז"ל, שנקלט באופן מושלם והפך לאחד מאיתנו. לצערנו העמוק הוא נספה בתאונת דרכים בצבא.

באותה שנה הגיעה ממעברות המדריכה התנועתית חיה, שהערצנו את האדמה שתחת כפות רגליה. הפעולה הראשונה נערכה בסילו ואחריה הסרחנו במשך שבוע. יותר מאוחר ייסדנו את ה"משכן" הסודי שלנו, מעין פחון חלוד בצורת גליל חצוי, שניצב מתחת לשלושת האקליפטוסים על הגבעה בדרך לברכת האגירה. לא היו גאים מאיתנו באותם ימים.

בסוף כיתה ו‘ החלפנו את המגורים בבית הילדים בצריפים של "שווייץ" והרגשנו מאד גדולים. בכיתה ז‘ הרגשנו דווקא מאד קטנים, אבל לאט לאט השתלבנו בחיי המוסד. זכריה המשיך לחנך אותנו והמטפלת הייתה טובה ברניב (לבית גרטלר). אז הצטרפה אלינו מרים פסח ממעברות שהשתלבה יפה בקבוצה והייתה איתנו עד י"ב.

בכיתה ח‘ המטפלת הייתה דייבוש  וזכריה המשיך... קיבלנו מדריך חדש - חיים ארדיטי - שכל הבנות היו מאוהבות בו. גולת הכותרת בפעולות היו הטיפוסים האינסופיים על גגות הבתים בכפר הערבי הנטוש. באותן שנים אסור היה לנסוע הביתה להעוגן מתי שרצינו. היו כמה שעות ביקור פעם אחת בשבוע אחה"צ, וגם בשבת בצהריים, לאחר שסיימנו יפה את הפעולה התנועתית. מי שרצה להיות בבית יותר מהקבוע בחוק, נחשב מפונק ומפר הסדר החברתי.

בכיתה ט‘ המדריך שלנו היה עמוס הלפרין, והתחלנו להדריך בתנועה. הכי נחשב היה להדריך את הקבוצות בקיבוצים, אחר כך בקינים העירוניים ומי שלא נבחר להדרכה הסתפק בחברות בוועדות השונות במוסד, שהיו פעילות מאד. בשנה זו חזרה אלינו יעל גבעון, שהמשיכה איתנו עד י"ב. המחנכת הייתה חנה שרף המקסימה ממעברות.

כיוון שלא היתה לנו קבוצה מקבילה במעברות ניסו כל השנים לצרף אלינו ילדי חוץ. רובם היו עולים מפולין וכל הקליטות הסתיימו בכישלון חרוץ. בשרשרת הילדים היו אלי ויוסי, חנה, יעל, אביגדור, חיה, אלה, אסנת, ומאוחר יותר - אודי. בכיתה ח‘ חזרה אלינו עליזה קסירר והפכה מהר מאד לאחת מאיתנו, כאילו לא עזבה אף פעם. בי"א הצטרף אלינו אליעזר פוקס, שעבר אלינו מ"נרקיס" והחליף את שמו לאליעזר "שיבולים". בי"א חינכה אותנו שולמית לומניץ ממעברות. האירוע המכונן של השנה היו השיחות לקראת קבלת סמל בוגרים, שבהן כיסחנו זה את זה "בצורה בוגרת". בכיתה י"ב, נוסף על האחריות על הפעילות החברתית והתרבותית של המוסד, התרכזנו בהכנות למסיבת הסיום ולתערוכה, שבהן השקענו הרבה ממרצנו, כשרונותינו וזמננו. (לא היתה אז "בעיה" של תעודת בגרות, כך שזה לא היה נורא).

בצבא הלכנו איש איש לדרכו וגם ההמשך היה כמובן מאד אישי, למרות שתמיד שמחנו להיפגש בשבתות על מרפסות הצריפים ולהחליף חוויות.

ב-1992, לפני 17 שנים, נהרג בתאונה יגאל צימרמן שכולנו אהבנו מאד, והשאיר אותנו המומים וכואבים.

במשך השנים לא שמרנו על קשרים הדוקים כקבוצה; אבל בשנים האחרונות אנחנו דווקא נפגשים מדי פעם אצל אחד מאיתנו, מעלים זיכרונות מהווי הקבוצה ושמחים לשוב אל התחושה, שאנחנו בעצם כמעט אחים. 



X סגור
כניסה לאתר הקהילה