ספר הקהילה
 
צרו קשר
 
הדפסה
 
דף הביתקבוצותרימון
רימון

קבוצת רימון הדפס שלח לחבר
יצחק (איציק) אגם   

קבוצת "רימון" היא הקבוצה השלישית של קיבוץ העוגן אחרי "נרקיס" ושיבולים", ילידי 1946-1947.

סיימנו י"ב ב-1965. המטפלות העיקריות שלנו היו בתיה הלמן בגיל הרך, זילפה עזר בחברת הילדים מכיתה א‘ עד ו‘, המטפלות במוסד היו חמדה לוסטיג וחוה אברהם.
המורים / מחנכים העיקריים: יונה עוזרי-שנבר בכיתה א‘, מאיר פורגס כיתות ב‘- ה‘, מוטיו (מרדכי) בן-דוד כיתות ו‘ עד ט‘. מרתה באומר  בכיתה י‘, דב אסא ממעברות בכיתה י"א ויעקב פואה בכיתה י"ב.
מדריכי התנועה: תמר עזר (בר-יונה) וגדעון בר-ניר ממעברות שנפל במלחמת ששת הימים, שמואל מיטל (מיטלמן) ורעיה בן-אברהם ממעברות, וחיים ארדיטי ממעברות.

 

חוויות עיקריות
השלג ב-1950. כיתה א‘ עם הגננת יונה. תעלולים. "מלחמה על הבנות" בכיתה ב‘. התגנבויות לסרטי המבוגרים. מלחמת סיני והמקלטים. ביטול הגומיות במכנסיים הקצרים של הבנים. מדידת כף הרגל לנעל ע"י מוטו הסנדלר. עבודה במשק הילדים. הקייטנות באוהלים במכמורת ושחיה "עד לסלעים". ה"הסגרים" במחלות הילדים למיניהן. להיות חולה ב"איזולציה". חגי הקיבוץ עם עדיפות לפורים, חנוכה וסוכות. סיפורי החברים ב"תורנות השכבה" בסופי השבוע.

הליכה לעצי התות ליד מעברות. מציאת פטריות בחורף וטיגונן בחביתה. הליכה בשלוליות במגפיים. מי יחזיק מעמד יותר זמן בריצה  בחולות העוגן הלוהטים. טיולים בשדות ובמטעים. קטיפת נרקיסים בשדות בחורף. נסיעה לים בקיץ עם שירת "הנה הים הגדול". השתתפות בתחרויות הספורט למיניהן.

קוביית שוקולד ביום שישי (שאח"כ שודרגה לחצי חפיסה). כף גלידה פעם בחודש. הליכה או נסיעה לגלידת "האקרט" בכפר ידידיה. בריכת השחיה. מגרש הכדורסל. כשתורך הגיע לרכב על אחד משלושת זוגות האופניים בקיבוץ. נסיעה על "סקטים" על משטח הבטון במכבסה. אופנית לכל ילד.

לבוא אל ההורים בעבודה ו"לעזור". לבקר ברפת, בלול, בבית החרושת. לחכות  בערב שהמטפלת תלך ו"להשתולל". לשחק על ה"דשא הגדול". לאכול רפרפת, שלישקעלאך, תפוחים צרפתיים מה"מטבח ילדים". סנדוויץ של לחם עם עגבניה. לחם טרי ביום שישי. מלוני העוגן ישר מבית הקירור. "לסחוב" תירסים ולבשל. לקלות לחם קלוי על תנור נפט ולמרוח בשום. קומקום לכל חבר. רדיו לכל חבר. אופניים לכל חבר. טרמוס לכל חבר. מקרר "סיביר" לכל חבר.  "ארוחות ארבע" בחדר ההורים.

מוטיו (מרדכי) בן-דוד כמורה ומחנך. כניסה לתנועה. להתאהב במדריך. מחנות וטיולי התנועה. טיולים למקומות רבים בארץ, בעיקר עם מוטיו בן-דוד. מסיבות סיום השנה. ערבי הריקודים והשירה במוסד. להתאהב. לנסוע באופנים לים. להרכיב בנות על האופניים. לרכב על אופניים עם הבנים. השניצל וה"אורז שאפשר להפריד" של העוגן. עבודה בענפי הקיבוץ. "גיוסים" בשדות ובמטעי הקיבוץ. שיעורי מוסיקה עם מיה שביט ממעברות. מטע הקלמנטינות בזמן שיעורי הציור. לנהוג על טרקטור. סיום י"ב. הגיוס לצה"ל ב-1965.

 

חוויות פחות מרנינות
לשטוף רצפה. להחליף מצעים. לרחוץ כלים. לצחצח שיניים במשחת "שנהב", לאכול קציצות "בשר".
"לישון" בצהרים. לקבל עונש למרות ש"לא עשינו שום דבר".

 

חוויות קשות
מותם של מספר ילדים קטנים במגיפת שיתוק הילדים בקיבוץ בראשית שנות ה-50.
מותו הפתאומי של אברי אלפן האהוב בכיתה י"א, בתאונת דרכים בדרכו למחנה ל"ג בעומר שהיה ממארגניו.

 

חברי הקבוצה כיום, יוני  2010 (לפי סדר א"ב)
בקיבוץ העוגן:  גדי גדיש (גולדשטיין), ירמי גרדוש, מרגה דה בריין (יונגרייס), ישראל פוקס, אילן פלג, ציפקה רותם (אייזלר).
בקיבוץ נחשונים:  חניתה אמיר (פסח). 
מחוץ לקיבוץ:  יצחק (איציק) אגם, פרחה (פירי) בן-דור (גורן), ירדנה בסן (שפיר), מרים ברזילי (אילת), מירון גבעון, צבי גורן, נורית דויטלבאום (צרפתי), שולה וייס (סלמון), חנה לייכט (רפסון), אבשלום מורגנשטרן (מור), גיורא מיכאלי, רחל נשרי (שיאון), שמחה פלג, ראובן (ג‘ינגי‘) פלדמן, דליה דבי פנציאס, גבי פרידמן (פארן), יונתן שפיר, ציפורה גולדברג.

אינם איתנו יותר:
אברי אלפן ז"ל  - נהרג בתאונת דרכים בכיתה י"א.
ציביה אברמוביץ (לאוסון) ז"ל - נפטרה ממחלת הסרטן.

 

הערות
1. במוסד הצטרפו ל"רימון" ראשוני הילדים של קיבוץ נחשונים. שמותיהם כלולים ברשימה למעלה.
2. במרוצת השנים היו ב"רימון" עוד מספר ילדים לתקופות קצרות יחסית ששמותיהם לא הוזכרו למעלה.



 
על חמורים ותפוחים
גדי גדיש - קיבוץ העוגן
איור מאת יעקב גוטרמן


היינו אז בכיתה ה‘, ילדי קבוצת רימון, כשלאחר הסתודדויות והתייעצויות רבות בינינו החלטנו לצאת למבצע.



איור מאת יעקב גוטרמן
הכוח מנה חמישה בנים נחושים, חלקם עזי לב וחלקם שידעו להסתיר היטב בליבם את חששותיהם בפני הלא נודע. עליכם לדעת שבימים הרחוקים ההם חיינו התנהלו בצניעות נזירית, וגם ארוחותינו בבית הילדים לא חרגו בהרבה מצווי הצניעות שהותוותה. כך למשל, מחירי הפירות בשוק הרתיעו את האקונום לקנות לנו פירות אשר אהבנו. וכך גם הפך תפוח העץ העגלגל והריחני למשאלת לב המדירה ריר מפינו, לקינוח שהפך לנדיר יותר ויותר.


מטיולינו הרבים בסביבה ידענו שצפונה לנו, מעבר לפרדס שלנו והשדות שמאחוריו, שוכן לו מטע תפוחים גדול של הקיבוץ גבעת-חיים, ובדיוק בעונה זו של השנה עציו עמוסי פרי, ותפוחיו גדולים וריחניים, מציגים לראווה את גוניהם מושכי הלב והעין - שבין הירקרק והצהבהב ועד לאדום עז, שאין לעמוד בפני כוח פיתויו.


הצטיידנו בתרמילים גדולים, חיכינו לשעת כושר מתאימה, וכשזו הזדמנה לנו, יצאנו לדרך. על הקורא לזכור שהיינו אז אך ילדים בכיתה ה‘, ולפנינו דרך ארוכה ומיגעת של שני קילומטרים תמימים, שיש גם לחזור בה ועוד עם תרמילים כבדים עמוסי תפוחים.


כשהגענו, מיוזעים ומתנשפים אל היעד, השתופפנו בשקט ובחנו בקפידה את השטח, כדי שאיש לא יפריע לנו במבצע. לחוסר מזלנו, המודיעין שהיה בידנו היה מוטעה: התפוחים טרם הבשילו די צרכם, החמה טרם צבעה את קליפתם בצבעיהם המושכים, והם הוריקו בירקותם המשמימה. אבל אנחנו דבקנו במשימתנו. הרי לא לשם נסיגה משפילה בידיים ריקות עשינו את כל המבצע!


התחלנו לקטוף בחיפזון את התפוחים הירוקים, בוחרים את הגדולים שבהם, ותוחבים אותם בבהילות אל תרמילינו. ללא השתהות ובלי לנוח יצאנו לדרכנו חזרה. דרך העפר התפתלה בין השדות והפרדסים, חצתה תעלות וגשרונים, התרמיל הכבד שעל השכם העיק יותר ויותר והזעה ניגרה על הפנים. אך קיבוצנו הלך וקרב, וכבר הצטיירו לפנינו בבירור מגדל הסילו והבתים הראשונים. עצרנו בפאתי הקיבוץ, והתייעצנו על המשך הדרך. כל אחד מאיתנו התאמץ להסתיר ככל האפשר את תרמילו. חציית הקיבוץ עם תרמילים תפוחים רבים עלולה הייתה להחשיד אותנו יתר על המידה. אמצעי הזהירות אשר נקטנו כנראה לא היו מספיק יעילים. כאשר התקרבנו לבית הילדים שלנו, ורק צעדים ספורים הפרידו בינינו לבינו, הבחין בנו אחד החברים. צהלת המנצחים שלנו המלווה בפלגי זיעה על פנינו, התרמילים שעל שכמנו, ובעיקר העובדה שאיש מהצוות החינוכי לא היה עמנו, עוררו את חשדנותו. בהיותו חבר קיבוץ נאמן, הוא מיהר לדווח ל"שלטונות" על מה שראו עיניו.


כבר באותו ערב, אחר ההשכבה, ראה איציק שטרם נרדם, כיצד מאיר מחנכנו חולץ בלאט את סנדליו האירופיים, סנדלים אותם שימר בקפידה מאז עלותו ארצה, והם לתפארת אומנות הסנדלרות ההונגרית, וגרוב גרביים כהרגלו, על בהונות רגליו שם פעמיו לעבר ארוניתו של איציק. תחת שמיכתו ראה איציק, אחוז פלצות, כיצד מאיר מפשפש בתרמילו ונוטל ממנו תפוח גדול וירוק, חומר מרשיע למופת, והולך לביתו.


למחרת, בכיתה, ידע כבר מאיר מחנכנו את שמות כל הילדים שנטלו חלק ב"מבצע התפוחים". הוא קרא בשמותינו, העמיד אותנו לפני הלוח ודרש להביא את כל תרמילינו. כאשר אלה נערמו לפניו על השולחן, הוא רוקן את תכולתם והציג לראווה לפני ילדי קבוצתנו את השלל הירוק הרב.


עתה הוא הצביע על כל אחד מאיתנו ונתן בנו סימנים:
- אתה חמור א‘... אתה חמור ב‘... אתה חמור ג‘...


כאשר הגיע אל צבי, אמר:
- אותך אני בכלל לא מבין... אתה?!..


בעוד שכולנו צברים לתפארת, ילידי הארץ, צבי הגיע אלינו מאירופה, ומחנכנו ניסה כנראה לבטא את פליאתו על שגם הוא, הילד האירופאי, הסתפח אל חבורת הילידים האסיאתיים הפרועה. אינני בטוח שהבנו זאת אז, או שמא רק כעבור שנים רבות, במוסד החינוכי שלנו, כאשר שמענו לראשונה את מילותיו האלמותיות של שייקספיר: - הגם אתה, ברוטוס?!...


אחר טקס ההשפלה, הגיע תורו של העונש החינוכי. מאיר התיישב ליד השולחן אל מול הכיתה, בסכין שבידו חתך בקפידה כל תפוח ותפוח לפלגיו הקטנים, הכניסם לקערה גדולה שעל ברכיו, עד שצמח בה הר סלט תפוחים של ממש.


כאמור, התפוחים כבר הפכו לקינוח די נדיר במקומותינו, וריר ניגר מפינו לנוכח הר הסלט, אך כולנו התנחמנו בעובדה שמי שזכה בסופו של הדבר בסלט פלאים זה היה לא פחות ולא יותר - פזיז, חמורנו האהוב, דייר הכבוד במשק הילדים שלנו.


מימיו לא זכה כנראה לארוחה מלכותית שכזאת.




X סגור
כניסה לאתר הקהילה