ספר הקהילה
 
צרו קשר
 
הדפסה
 
דף הביתקבוצותהדר
הדר
על הנדנדה במגרש המשחקים.
במגרש המשחקים ליד גן ערבה (לשעבר).

קבוצת הדר בין עלים לחים מגשם / בעונת הסתיו / בפרדס צמחו, הבשילו / תפוחי זהב. / יום אחד קוטפים השכימו / לפרדס לקטוף  [...] פרי הדר מעמק חפר / כה טעים וטוב...
לכל הקבוצות היה המנון. השיר העלום לעיל היה ההמנון של קבוצת הדר. עד היום לא ברור מה מקורו, ומאד ייתכן שיד נעלמה יצרה אותו במיוחד בשבילנו, משום שלא נמצא שיר "אמיתי" שהכיל את המלה "הדר"...

שנים ראשונות

רוב חברי הקבוצה נולדו בשנת 1958. בחמישייה הראשונה שיצאה מבית התינוקות (בטיפול ברכה גלנצמן) היו דרורה בלייר (זילברמן), רות גבעון (בן-אור), חגי כהן, וגם עמינדב אלפן וניצן פלג שנפרדו מהקיבוץ מאוחר יותר. בשישייה השנייה (בטיפול אהובה איתן) - אורית גולדברגר (לוי-לידר), יוסי בן דוד, עמירם ורדי, ערן פפאי (נצר), אלון נהיר. בשנות הגן הצטרפו אלינו אורלי גלברג ואייל הרגיל, שעברו אחר כך לקבוצת עופרים, וגם איתי בכר, אביב שחר, עמוס קדרון ואמנון בלייכמן. אז טיפלו בנו בין השאר חנה שמחוני ואחריה תמר פלדמן, שנשארה איתנו בנאמנות (וזה לא היה קל!) עד כיתה ו‘. גם בגן המעבר ובכיתות א‘ וב‘ הייתה איתנו ברכה האהובה, כגננת ואחר כך כמורה. מאד אהבנו לטייל איתה מסביב לקיבוץ, וליצור בניצוחה הרבה ציורים, תבליטים ומלאכות יד, וגם את הסביבונים המיתולוגיים של משה גלנצמן .

הרפתקאות ילדות

בכיתה ג‘ התחיל להסתמן הכיוון שלנו - קבוצה עתירת בנים וקשה לאילוף... התחלנו את השנה עם ציפי שדה, וסיימנו אותה עם המורה הזמני משה אלפן - בין שליחות לשליחות. הימים ימי מלחמת ששת הימים; אחרי שחצינו את הדשא בדרך למקלט ומעלינו ארבעה מטוסי האנטר עירקיים, לימד אותנו אלפן בעזרת שקיות שעועית וכדור גומי את עקרונות הצליפה על מטוס במעופו. באותה תקופה עבר אלינו יוסי לוינגר (לביא).
בכיתה ד‘ הגיעה לקיבוץ מורה שכירה, דינה ברבדו היפה (שסיפורים רבים נקשרו לשמה וסקרנותנו בעניין לא ידעה גבולות). לצידה המשיכה תמר. היא היתה אוספת אותנו לשמוע סיפור לפני השינה בקריאתה הרהוטה, שעה טובה של שקט. תמר נהגה להגיד לעובדי ה"חדרים": לא ללקק באמצע החדר! לנקות היטב מתחת למיטות! נחמה קנדל, שעבדה לצידה בשנות החברה הראשונות, היתה צועדת לאורך המסדרון בשעת ההשכבה ומרדימה אותנו לצלילי החריקות של מדרסי נעליה...
השבתות היו נפלאות. היה לנו קאדר מנצח של אבות שעשו אצלנו תורנות, ולכל אחד מהם סגנון משלו ודמות מיתולוגית קבועה. אהוד נהיר, אבא של אלון, נהג לספר לנו על מעלליו של שועל-שועלון. כמובן שהסיפורים נקשרו למציאות הרלוונטית. לדוגמה, בשנת 1970, שבועות מספר לפני פתיחת משחקי גביע העולם בכדורגל במקסיקו סיטי, נגנב גביע ז‘ול-רימה ממשרדי ההתאחדות העולמית לכדורגל. כמובן שבשבת שלאחר המעשה סיפר לנו אהוד על "שועל-שועלון וגביע ז‘ול-רימה", פרק הירואי שעמד בכבוד ליד קלאסיקות כמו "שועל שועלון וכ"ג יורדי הסירה".
אוריאל כהן, אבא של חגי, היה מספר לנו על וינטו ויד הנפץ וגם על שירותו בבריגדה העברית בצבא הוד מלכותו. משפטים כמו "אבל אדוני הסמל, הבוליביף מסריח!" ילוו אותנו לעולמים. משה בן-דוד, אבא של יוסי, היה מספר על ינושיק (גיבור תרבות סלובקי), ומרדכי בכר, אבא של איתי, טייל איתנו ל"בויבריק" (עץ אקליפטוס כרות שהושאר בדרך לבריכת האגירה) וסיפר על הקרבות של קיבוץ גבולות עם המצרים במלחמת השיחרור. גולת הכותרת היתה ללא ספק הבונדש המסורתי וכמובן הצ‘ולנט של הצהריים. אמנון בלייכמן (יש לו לב רחב לבחור הזה) היה מתנדב לסיים לכלל חברי הקבוצה את שאריות הצ‘ולנט מהצלחות. מה לעשות, הוא פשוט אהב את זה...
בכיתה ו‘ הצטרפו אלינו חמישה ילדים ממעברות, שעלו איתנו אחר כך למוסד. אז החליפה את דינה נורית הרגועה והשקטה, תושבת שער חפר, ונעמי גרעיני הצטרפה לצידה כמטפלת. מדריכינו הנערצים בתנועה היו עמיר שוורץ ואסתר קרני (מייזנר). הם הנהיגו אותנו בבניית המשכן הסודי (כל חברת הילדים ידעה שהוא באקליפטוסים מאחורי המפעל), הצטרפו לטיול ירושלים וכמובן למחנה הקיץ (שם הבהיר לנו עמיר, שכדאי לצחצח שיניים גם במחנה, לטובת חברי הקבוצה!), והמשיכו גם בכיתה ז‘, לשמחתנו.

עולים למוסד

בכיתה ז‘ הצטרפה אלינו שושנה שץ, שהוריה עזבו את הקיבוץ בסוף שנות השבעים, וגם שתי בנות מנחשונים ובן מחורשים. בכיתה ח‘ הגיעו לקיבוץ דליה קמינסקי (ויגרט) וחגי פרידמן. באותה שנה התוספה אלינו הקבוצה המקבילה ממוסד חוף השרון, שהתאחד עם רמות חפר. אז חולקנו לשתי כיתות מקבילות, תחת השם המשותף אלונים. היתה זו תקופה של פריחה חברתית וריקודים עד אור הבוקר במקלט, עם נורה אדומה וטייפ של שירי הביטלס.
בכיתה ט‘ התרחב המוסד במסגרת בית-ספר יום - נערי משמר השרון ושפיים. בתחילת כיתה י‘ פרצה מלחמת יום כיפור, ואנחנו הפכנו באחת לבוגרים: מילאנו את מקומם של חברי הקיבוץ בענפים השונים; היה לנו תפקיד מרכזי בקטיף האבוקדו במטעים; תיפקדנו כשליחים, מרכזנים ותורני טלפון סביב השעון בתנאי האפלה, דאגנו עם כולם וציפינו לידיעות, ובעיקר הבנו ששנות הילדות עברו.
המחנכים שלנו בשנות המוסד - המטפלות חדוה ארז (מעברות), אסתר שריד (יקום) ועמליה שחר (העוגן) והמורים מיכה הראל (העוגן), אלי קינן ולאה הלוי (נחשונים), יפתח גלעדי (שפיים) וחיים לביא (מעברות). המדריכים בתנועה - עודד קליינהאוז (מעברות), רחלי פיינברג, (יקום), עופרה פלברג (געש) ואודי בגינסקי (יקום). לקראת סוף המוסד הצטרפו לקבוצה דוד אברמוביץ ואחותו סנדרה. סיימנו את הלימודים בשנת 1976, ולפני שהתפזרנו ליחידות צה"ל השונות שלחנו 6 י"גמלים לתנועה, אחד מהם מק"ק! (מחלקת קן קיבוצי), וגם לקחנו חלק בשומרייה החמישית.



קודאק - מסיפורי בנדה.

הקיצור לפני כמה ימים נחת אצלי במפתיע במייל איזה צילום עצמי ששלח אלי ג‘ינג‘י. שמור לא רע הילד אמרתי לעצמי אבל לא על זה רציתי לכתוב ולספר. רציתי לספר שהצילום והמחשבות העבירו אותי לחברת קודאק שלמגינת לבי עברה מן העולם, חדלה להתקיים והכריזה על פשיטת רגל בינואר של שנת 2012. חברת קודאק (ויצחק טבנקין) נולדו כבר בשנת 1888 והיא היתה לאות וסימן על ציר הקידמה. כמאמר השיר, "אות היא לעולם". אבל העולם (כמקור שמו), עלום הוא ולך תבין למה אנשים לא רוצים דברים כאלו כמו צילום אמיתי. לא רוצים רוצה לומר לא קונים ולא קונים רוצה לומר סוגרים.

 

אני מאוד אוהב צילום על פילם ונמשך באופן טבעי לדברים שזזים לאט. אני דוחה כמעט על הסף את תרבות הכאן ועכשיו שפשטה במקומותינו. נו לך תסביר לילד ממוצע שכשהוא נולד אז היינו ממתינים שבועיים לפיתוח התמונות ובמהלך אותן השבועיים, עד שתמונות חזרו מהרצליה (ממעבדת אוריון של קודאק) אז הפנים שלו כבר השתנו ללא היכר. הוא יבין את זה? ממש לא. או רדיו שצריך להדליק ולהמתין שלוש דקות עד שהוא יתחמם. יבין? קדחת – כלום.

 

לפני שלוש שנים הגדולה שלי לקחה צילום חזק לידיים והייתה נכנסת לשעות ארוכות לחדר החשוך שבמעבדת הצילום של בית ספרה ויוצאת ממנו רק אחרי שעות ארוכות של עבודה מאומצת. אהבתי את העסק משום שבאמת, אין היום מי יודע מה סיפוקים שמושגים רק לאחר מאמץ ארוך ככה שבאופן עקרוני שמחתי שהמסר נפל בחלקה ואינשאללה לימד אותה משהו לקראת החיים.

 

בעוונותי, לפני כמה שנים הטרפתי את דעתה של אמי ובעזרתה העברנו את שלל השקופיות שהיו אצלנו בהעוגן לרשותי. כל מאות השקופיות, ללא יוצא מן הכלל, צולמו על מה שנחשב בעניי כהישג טכנולוגי אדיר ואשר מתקרא : "קודאקכרום" (צירפתי שיר של פול סיימון בעניין). איזה מוצר הא? היו באירופה רק כמה מעבדות בודדות ומיוחדות (בצרפת) שפיתחו את הסרט המדובר והמחירו כלל מן הסתם מעטפה ודמי משלוח לחו"ל. אחר כך, שברתי את הראש וחפשתי כמו משוגע מקרן שקופיות עד שמצאתי אחד כזה באיזה אתר מוזר שהיה משומש בעצמו ושקיבל ממני את השם המתאים : "האתר לאנשים המשומשים (כמוני)". ומה עוד, ממש לא יאמן אבל ההוא שקניתי ממנו את המקרן התקשר אלי איזה ערב ושאל אותי אם אני מבסוט מהמכשיר. שאלתי למה ואז הוא סיפר לי שהאבא שלו לפני מותו התחנן שהמכשיר המדובר יגיע לידיים מסורות. חטט עבר בגופי, ויבש לו קולי והתחברתי מיד (נו איך לא?)

 

ואכן אחת לכמה חודשים, כשהמשמעת מתרופפת בביתי, אני מושיב את יושביו לערב שקופיות. מכבים את האור ומדליקים את המקרן. דממה מסתררת בבית והבנות נהיות קסומות ושקטות ולו לרגע קט. החושך המוחלט, הרעש המיוחד שהמנוע של קירור הנורה מייצר, הריח המיוחד של האוויר והאבק השרוף שבו שיוצאים מפתח המקרן זה משהו שאי אפשר להסביר. פשוט צריך להיות נוכח בארוע. וכמובן, התמונות והחדות והצבע הטבעי שמוקרן גם אחרי כמעט שישים שנים מהשקופית – זה עושה את הרגע. לפני שנה, ישבנו אלון נהיר ואני בסלון וראינו ביחד כמאה שקופיות שצילמתי בשנים 1972 עד 1976 בשני טיולים של קבוצתנו למדבר סיני כולל שקופיות שבהן מככב כותב שורות אלו כשהוא מצוייד באולר חשמלאים ונעלי פלדיום וכשהוא קורע לגזרים את נקב אל הווא (נתיב הרוח) באיזור ההר הגבוה בסיני. אין אפס – היה פגז.

 

ובהקשר לשקופיות ובכלל, לעניות דעתי הילדים של היום מחמיצים ומפסידים משהו. הזמינות הזו שהם נמצאים בה מרבית שעות היום שהיא (ושוב פעם לעניותה של דעתי) בעיקרה ובבסיסה כל כך מיותרת. והטירוף העכשוי והלא ברור שטוען שבכל רגע נתון כל העולם און ליין. והתרבות הזו של בוא ותראה, הנה אני פה והנה אני שם. והנה אני שולח לך תמונה עכשוית מאיזו חירבה בנפאל, ובוא ותראה יקירי איזה כיף אני עושה בזמן שאתה נשארת תקוע בנתניה. להבנתי יש בזה משהו לא בריא. אפילו זר. לא טוב לי עם זה. אבל לך תדע, אולי אני טועה ואולי זה כן טוב ויש בזה ברכה אבל על כל פנים – אני לא אוכל דברים כאלו ולכן זזתי לצד, ברחתי מהעסק והתחלתי לאכול חרובים במקום.

 

לא מזמן ארחנו ידידים שהגיעו מהארץ לביקור באמריקה הרחוקה. ישבו החבר‘ה אצלי בסלון ודברו עם הילדים בארץ חמישים פעם ביום. ואת כל זאת הם עשו בעזרת ה"פייס טיים", וה"פייס בוק" וה"פייס אמו"....ואת הדקות הספורות והבודדות שבהן הם עצרו את שיחות הוועידה הטראנס אטלנטיות – הם החליפו אך ורק לשם עיסוק בפעילות חתרנית ובעלת אופי חופף ואשר בבסיסה טיקטוק עצבני על מקשיי האייפון כחלק מפעילות צ‘אט חובקת עולם. "וזה בחינם, אח שלי" כך הסבירו לי המיקי גורדוסים החביבים את תפיסת עולמם הדיגיטאלית. ואז, באיזה בוקר, לא התאפקתי ובחוסר טאקט אופייני שאלתי האם לא היה כדאי אולי לדומם קצת את המנועים, לסגור את מגדל הפיקוח, לזנוח את הטכנולוגיה ולהחליף אותה בגעגועים. כי אצלי למשל, כשהחברת ההיי טק הישראלית (דוברת ההודית) שבה אני עובד (ואגב בעיקר אובד), מחליטה לטרטר ולשלוח אותי לכל מיני ערים גדולות ורחוקות ברחביי הממלכה אז אני מאוד נהנה להתרחק מיקיריי ולו לכמה ימים בודדים ולו לכמה פסיעות מדודות. יען כי אצלי הריחוק מייצר תחושת חוסר. אני נהנה להרגיש געגוע למשפחה, להרגיש את החוסר ואת הניתוק ולהניח קצת ליקירי. לעזוב אותם לפרק זמן נתון. אחר כך, אני מתעשת ומבין את מה שתמיד ידעתי, את העובדה שהחיים בלעדיהם אינם חיים מלאים, שהם כל עולמי וכל השאר - זניח, טפל ולא חשוב.

 

שבת שלום ושנה טובה לכולכם...יוסי


X סגור
כניסה לאתר הקהילה