טקסט

הבונצים של מוקו | גדי גדיש

באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת, הוחלט בריכוז המשק לנסות לגדל חזירים. בין הרפת והלול הקימו דיר ושיכנו בו כמה  חזירים שהתרבו תוך זמן קצר. ריכוז הענף הוטל על מוקו שהיה חבר קיבוץ בודד , ללא משפחה, אולם מעורב היטב בחיי הקיבוץ ואהוב על ידי כולם.

מוקו נולד ב 1913 בעיר טרנצ'ין שבסלובקיה. בשנת 1940 הגיע לחופי הארץ בעליה בלתי לגלית אשר נתפסה על ידי הבריטים. מוקו נשלח למעצר באי מאוריציוס, וכששוחרר הצטרף בעקבות חברי ילדות מעירו, לקיבוץ העוגן שעדיין ישב ליד כפר סבא. חבר ילדותו ויצו קורן הציע למוקו לשנות את שם משפחתו משטרק לאדיר , וכך הכרנו אותו – מאיר אדיר / מוקו.

מוקו היה אחראי על אוליביה הסוסה , בעזרתה הוביל כביסה מבתי הילדים למכבסה ובחזרה. במקביל פינה בעזרת אוליביה אשפה מהמטבח למרכז האשפה שמאחורי המפעל.לא רק זאת, גם על חלוקת הדואר היה אחראי. חשבתם שזה הכל ? גם על סידור עיתוני היום בחדר הקריאה שבמועדון לחבר, היה אחראי. ובכן, בנוסף לתפקידים אלה, קיבל על עצמו מוקו אחריות על החזיריה. כידוע חזירים הם אוכלי כל ומוקו היה מפנק אותם בשאריות מן המטבח. כדי להסתיר את קיום הענף הלא כשר, קראו לענף "שפניה"… אולם מוקו קרא לחזירים באהבה – "הבונצים שלי".

החזירים התרבו במהרה. צבי ויעקב הלמן בנו "מעשנה" מלבנים אדומות. האחים הלמן היו שוחטים חזירים שהגיעו לפרקם, מעשנים את בשרם, ואנשי הקיבוץ נהנו ממטעמי בשר לא כשרים. אני זוכר שבבית הורי הייתה צנצנת מלאה בשומן חזיר אותו היינו מורחים על פרוסות לחם, בוזקים מעט מלח ואוכלים בתאבון רב.

החזיריה החזיקה מעמד כשנתיים בלבד. גידול לא כשר נחשב ללא חוקי והיה חשש שהרפת המצליחה של העוגן לא תקבל הכשר אם יודע דבר גידול החזירים בקיבוץ. חברי המשק זוכרים עד היום את טעמם של מטעמי הבשר והשומן.

עם פטירתו של "מוקו שלנו", נעלמה מנוף קיבוצנו דמות מיוחדת ואהובה.

Back to top button
Close
דילוג לתוכן