הבן של הגזבר | גדי גדיש
באמצע שנות החמישים של המאה שעברה, אבא שלי התמנה לתפקיד גזבר הקיבוץ. כל בוקר הוא נסע לתל אביב, וחזר לפנות ערב. האמת, כילד לא כל כך נהניתי מגזברותו של אבא… משום שהוא לא ידע לנהוג. תמיד חלמתי שהוא יסיע אותי באוטו או בטרקטור, כפי שעשו זאת אבות אחרים לידיהם בקבוצה שלי. בעיניים כלות עקבתי, למשל, אחרי דני פרידמן כשהוא עוצר בדרכו לעבודה את הטרקטור די-פור שלו בחזית בית הילדים שלנו, מושיב את גבי בנו על הטרקטור, אותי – בעגלה מאחור, ומכבד אותנו בעוגת ריבה שקיבל ממטבח. בשבילי הייתה זו אחת מפסגות האושר והגאווה – אבא על טרקטור!
*****
יותר מאורח הסתבר לי, שגם עם גזבר, רחמנא ליצלן, ניתן לכייף. הנה הגיע החופש הגדול, ויום אחד אבא מופיע בבית הילדים ומודיע שמחר בבוקר הוא לוקח את גדי שלו ליום כיף בתל אביב! התרגשות גדולה אחזה בי. מיד נשלחתי למחסן הבגדים שיציידו אותי לקראת המאורע הגדול ב"בגדי נסיעה", כנהוג וכבמובל. קיבלתי חולצה יפה ומכנסיים מיוחדים עם שני כיסים ו"שליץ", היינו עם רוכסן אמיתי כמו במכנסיים של המבוגרים. כי זאת לדעת, כל ילדי הקיבוץ התהלכו תמיד במכנסיים חסרי כיסים, כשגומיות מציקות לופתות בחוזקה את שוקי רגליהם. הלכתי לישון בערב כולי דרוך ואחוז ציפייה לבוא הבוקר.
*****
קרני שמש זהובות של בוקר התגנבו מבעד לחלום חדרנו, בחוץ להקת דרורים קיפצה מענף לענף, והתרוננה בקונצרט בוקר קולני. מיהרתי ללבוש את בגדי היפים, והנה אבא מגיע כדי לקחת אותי אל המפעל שם חיכה לנו כבר הטנדר "פארגו", של רכז הקניות, אשר כמדי בוקר נסע תל אביבה. והנה, אנחנו כבר יושבים בו ופנינו את העיר הגדולה, אל משרד "העוגנפלסט" שבשדרות רוטשילד.
בבואנו לשם אבא סידר כמה סידורים, ומיד יצאנו לבלות בעיר. התחנה הראשונה היווה מזח הסירות בירקון. אבא שכר סירת משוטים, נתן לי שיעור קצר בחתירה, ויצאנו לדרכנו. העיר הגדולה על בתיה הלבנים כמו טרם ניעורה מקורי שנתה, הים הכחול והרחב שלפנינו זהר בשמש בוקר, והשחפים הלבנים צנחו ועלו מעל לראשינו. אני יושב בסירה מול אבי המחייך, אוחז במשוט, מאמץ את כל שרירי וחותר. איזה אושר!
חתרנו לאורך החוף צפונה. כאשר הגענו לתחנת כוח רידינג, הסבנו את הסירה וחתרנו חזרה אל המזח. החתירה בסירה עם אבא הייתה עבורי. חוויה גדולה, ומילאה אותי אושר רב.
*****
התחנה השנייה במסע בילויינו הייתה מסעדת תנובה, שהייתה חביבה על אבי במיוחד. אחרי השיט המעייף שנינו היינו רעבים. אבא הזמין עבורי חביתה, לחמנייה טרייה בחמאה, שמנת, ולקינוח – כוס מיץ אשכוליות. ארוחה כזאת, בדומה לטיול בסירה, הייתה עבורי חוויה גדולה, כי הרי תפריט מעין זה היה נדיר ביותר במקומותינו.
לאחר הארוחה נתלוויתי לאבא בעבודתו כגזבר הקיבוץ. ביקרנו בכמה סניפי בנק, ובכולם התקבלנו בסבר פנים יפות. ניכר היה שכולם אוהבים את הקיבוץ שלנו, והסיבה הייתה פרוזאית למדי: היה לנו אז מפעל גומי משגשג, וכולם ידעו שטוב ומשתלם לעשות איתנו עסקים.
חזרנו מהבנקים אל משרדנו בשדרות רוטשילד, וכאן שמחתי לפגוש את מרגה, בת קבוצתי, שאמה אף היא עבדה מטעם הקיבוץ בתל אביב. מרגע זה מרגה הצטרפה אלינו והפכה לשותפה מלאה, עד סוף היום, למסע בילויי בעיר הגדולה.
התחנה הבאה הייתה – קולנוע "מוגרבי" בסוף רחוב אלנבי, בואכה חוף הים. בכניסה לקולנוע אבא מסר לנו את הכרטיסים, נפרד מאיתנו לשלום, והלך לענייניו.
נכנסנו פנימה אל האולם לחפש את מקומותינו. כאמור, היו אלה ימי החופש הגדול והאולם הגדול המה מילדים. אחר כמה צעדים, הבחנתי בשטר כחלחל של לירה אחת המונח על הרצפה. לירה בשנים הרחוקות ההן הייתה בבחינת כסף רב, בעיקר לילד קיבוץ כמוני. כרטיס לסרט, דרך משל, עלה אז עשרה גרוש בלבד. שמחתי על המציאה ותחבתי אותה עמוק לכיסי (לבשתי הפעם "מכנסי נסיעה" עם שני כיסים, זוכרים?) כשהתיישבנו לבסוף בכיסאותינו, שלפתי בזהירות את אוצרי החדש מן הכיס והראיתי אותו בגאווה למרגה. הסרט החל ושקענו בצפייה, אך למען האמת, התקשיתי להתרכז. מחשבותיי סבבו בעקשנות סביב הכסף הרב שנפל לפתע בחלקי.
הגיעה שעת ההפסקה, והאורות באולם נדלקו, לפתע הבחנתי בשני ילדים, אח ואחות, המחפשים משהו בין השורות בעזרת פנס כשהם ממררים בבכי.
כשהתקרבו אלינו, מרגה שאלה אותם: "מה אתם מחפשים"?
"איבדנו לירה….." – ענו השניים,
ובכיים לא פסק.
"הנה הלירה שלכם"! – קראה מרגה בשמחה, "גדי, תן להם את הלירה
שמצאת"!
בלית ברירה, הושטתי את שטר הלירה הכחלחל, ובזאת התנדפו ונגוזו כל חלומותיי הפיננסיים הוורדרדים לא כעסתי על חברתי, כי הייתה לי הרגשה טובה שעשיתי מצווה.
מה הייתה עלילת הסרט? אל תשאלו אותי, לא הייתי מספיק מרוכז.
בתום הסרט אבא חיכה לנו בפתח הקולנוע, וחזרנו איתו למשרד שבשדרות רוטשילד. המשרד היה עבורי מעין בועה של קיבוץ העוגן בלב תל אביב, מכיוון שכל עובדיו היו החברים שהכרתי, ועל קירותיו התנוססו תצלומים מנופי הקיבוץ והמפעל, וגם תמונותיו היפות של ציירנו שרגא ווייל.
זאת וגם זאת: במשרד הייתה קופסה גדולה של ביסקוויטים, וגם מקרר קטן ובו בקבוקי מיץ, שיכולתי לשתות ולרוות מהם כחפצי.
בארבע אחר הצהריים בערך הגיע רכז הקניות עם הטנדר פארגו הנאמן שלו, וחזרנו הביתה,
חזרתי הביתה גדוש עד גדותיי בחוויות מרנינות, שהיוו את אחד השיאים הבולטים של החופש הגדול שלי, והן חרותות בזיכרוני עד היום.