יום ולילה | גדי גדיש
השנה הייתה 1954, אנחנו, ילדי קבוצת רימון היינו בכיתה ב'. בקבוצה היו 20 בנים ובנות שובבים ותוססים. מאיר, מחנכנו המסור, ארוג היה במסכת חיינו, מכוון את צעדינו ומלווה אותנו רוב שעות היממה.
הוא שהשכים קום עם בוקר, להעיר אותנו, אוכל איתנו ארוחת בוקר, מלמד אותנו, עובד איתנו במשק הילדים ובגן הירק, משגיח עלינו בעין קפדנית בשעה שהתקלחנו, סועד איתנו את ארוחת הצהרים, ובשעה שתיים, השעה הקבועה לעלות על מיטותינו למנוחת הצהרים, הוא אשר דאג שישרור שקט בחדרים, שכולנו נשכב שקטים ורגועים, מתייחדים איש איש עם גליון "משמר לילדים" שלו.
בערבים הוא אשר קיבל את פנינו בשעה שמלווים על ידי הורינו, חזרנו מהבילוי המשפחתי, לבית הילדים. יחד עם המטפלת, הסב איתנו לשולחן ארוחת הערב, ודאג שנעלה למיטותינו לשנת הלילה בשעה היעודה.
מאיר שהיה מורה מצויין ורב גוני, לימד אותנו במשך השנים את כל המקצועות, כולל נגינה בחלילית והתעמלות. התעמלנו בהדרכתו כל בוקר לפני הארוחה, ואם מסיבה כלשהי זה לא התאפשר, מאיר דבק במשימתו והתעמלנו בערב….
החיים האינטנסיביים כל כך, בקרב חבורת פרחחים שאינם יודעים מרגוע, דרשו ממאיר כוחות נפש ומאמץ תמידי. כאשר מי מאיתנו התפרע, הסתפק מאיר בדרך כלל בגערה, אך לעיתים כשנגדשה הסאה, נאלץ הוא להפעיל את נחת זרועו. במקרים נדירים אלה זרועו נחתה על ערפו של העבריין.
כידוע, לימדו באותם ימים בקיבוצים, בשיטת הנושאים. נושא חביב עלינו במיוחד, היה הנושא "יום ולילה". אין טבעי יותר מאשר להתחיל את הנושא בהתבוננות על הולדתו של יום חדש, היינו, צפייה בזריחת החמה.
בערב עלינו על משכבנו דרוכים ומסוקרנים. מחר מתחילים ללמוד את הנושא החדש – "יום ולילה" ומצפה לנו חוויה מופלאה. נקום מוקדם, כשהקיבוץ שרוי עדיין בחשכה, ונלך יחדיו לחזות בזריחה.
חשכה גמורה שררה בחוץ כששמענו את ברכתו של מורנו מתגלגלת מחדר לחדר : "בוקר טוב ילדים, לקום, לקום !"… מנומנמים ושקטים שלא כדרכנו, נגררנו אל השרותים והמקלחת, התלבשנו בשתיקה, יצאנו החוצה ונבלענו בתוך חשכה גמורה, אפלה המטשטשת גבולות בתים ואילנות וממזגת הכל לגוש אפל ומאיים. רק מתוך חלון בודד בקע אור קלוש.זהו חדרן של שומרות הלילה.
קרירות בוקר נעימה צמררה את גבנו, אם בשל צינת הלילה שטרם התפוגגה, ואם מפני הריגוש, כי הרי לא כל יום מזדמנת לנו חוויה שכזאת, להרחיק אי אן מהקיבוץ ולחזות במו עינינו בזריחת החמה.
שותקים נגררנו אחרי מאיר שניכר עליו שהרחיב צעדיו כחושש מפני איחור. הנה צלליות כהות של כל בתי הילדים כבר מאחורינו, הנה גוש אפל מוארך של חדר האוכל והצאלון הרחב השומר על פתחו, וכבר שומעים את תקתוקו הקצוב של הגנרטור שהרפתנים הפעילו, והנה גם שלמה הרפתן במגפיו הגבוהים מדשדש מאחורי קבוצת פרות, ובצינור גומי הוא מזרזן אל החליבה. "יאלה יאלה חברות…" שלמה מופתע לגלות אותנו, עשרים זעתותים בכובעי טמבל לבנים, צועדים בסך בשעה ארבע בבוקר ! הוא מחייך חיוך רחב ומנפנף בידו לשלום.
מאיר מציץ בשעונו וסר עמנו לשעה קלה אל הרפת לראות מקרוב את חליבת הבוקר. הפרות ניצבות בשתי שורות זו מול זו, שני חולבים נודדים עם שרפרפיהם מפרה לפרה, חולבים ביד זריזה חלב, הישר לתוך דלי שבין ברכיהם.
ושוב אנחנו בדרכנו, חולפים על פני שדות וברושים, וכבר אנחנו בפאתי הקיבוץ הנם את שנתו, ותקתוק הגנרטור הולך ומתרחק, הולך וגובע. והנה הפרדס ודרך העפר הנפתלת לצידו, עולה במעלה הגבעה וגולשת מטה, וכבר במעורפל צצים מתוך החשיכה השדות ומקשת המלונים. מתחיל להתבהר מעט ומאיר מאיץ בנו להרחיב צעדינו לבל נחמיץ את הרגעים הקסומים של הזריחה. כי האם לא לשם כך יצאנו ? …
עוד הליכה של כקילומטר מזרחה, וכבר עומדים אנחנו לפני אחת מבריכות הדגים של הקיבוץ השכן, עין החורש, שבריכותיו גבלו בשדותינו, מוכנים לטפס אל גדתו המוריקה, להיערך בשורה, מוכנים ומזומנים לצפות בהולדתו של יום חדש.
החשכה כבר נמוגה, מפנה מקומה לבהירות תכולה, הצפה ועולה לאיטה מעבר לצללית הרי השומרון. פס הרקיע מווריד, ומבטינו מרותקים אליו. זו הזריחה הראשונה בחיינו. הפס הורוד הולך ומאדים מרגע לרגע, ודומה כי כל שמי המזרח אומרים עתה שירה.
והנה מגיע הרגע הגדול, הרגע שעוד אמש בעלותנו למיטותנו לא שיערנו את טיבו, הרגע שבו מאיר מלהיב אותנו כבר ימים רבים, ולקראתו צעדנו בדרכי עפר כשלושה קילומטרים תמימים. שמש ארגמנית מציצה, תחילה כמו מתביישת, מעבר להרים הרחוקים, ומרגע לרגע עולה ומטפסת למעלה, מפיצה את קרניה לכל עבר, זורה זהרוריה על פני הבריכה, מסלקת מפניה כל צללי הלילה וערפיליו, כמו במכחול פלא צובעת את השדות מסביב בצבעים מרנינים.
הידד ! נולד יום חדש !
עתה התפנינו להתבונן בבריכה. עומדים על גדתה הגבוהה, ראינו שמתחתנו יש מזח קטן עשוי בטון ואלין קשורה בשרשרת ברזל סירת פח ובה זוג משוטים. בסירות כאלה נהגו עובדי ענף הדייג לשוט על פני הבריכה כדי לפזר תערובת, מזון לדגים. בקיבוצנו גידלו גידולים שונים, גן ירק, מלונים, פרדס, היה לנו גם מפעל גדול למוצרי גומי, אך בריכות דגים לצערנו, מעולם לא היו לנו. קינאנו בילדי הקיבוצים השכנים שהתברכו בבריכות גדולות עטורות סוף וקנה, שתמיד ניתן לפגוש על גדותיהן שלדגים, ברווזים, אנפות ועגורים. מראה הסירה והמשוטים עוררו את התלהבותנו. הקפנו את מחנכנו והתחננו בלהט שישרשה לנו לעלות לסירה. למרבה הפליאה והאושר, מאיר הסכים ואפשר לנו לרדת אל הסירה ולהתנדנד בה שעה קלה, שלושה ילדים כל פעם, לפי התור. כאמור, הסירה קשורה הייתה למזח בשרשרת ברזל, לכן לא הורשנו לשוט בסירה, כי אם לשהות בה שעה קלה בלבד. חלומותינו על שיט של ממש יחכו לימים רחוקים.
בשעה שהשלושה הראשונים ירדו אל הסירה, ישבתי טובע בעשבים הגבוהים על המדרון המשתפל אל הבריכה וחיכיתי לתורי. לימיני היו כמה שיחים סבוכים ובהם היתה חבויה השרשרת אליה רותקה הסירה. הילדים, שלשה אחר שלשה, ירדו אל הסירה והתנדנדו בה, וקול מצהלותיהם נישא לכל עבר. מידי פעם נשמעה קריאת חרדה של איזה עוף שפרח במשק כנפיים פתאומי מאחת הבריכות הסמוכות.
בשעה שהשלישיה התורנית עלתה לסירה, אברי , מרגה ומירון, הרגשתי שהשרשרת שהיתה מונחת לצידי ללא נוע, גולשת מטה לכיוון הבריכה, גולשת ומחליקה ונופלת אל המים. הסירה המשוחררת ניתקה מן המזח, ושלושת ספנינו המופתעים, מצאו עצמם שטים ומתרחקים מן המזח. שני הבנים אחזו במשוטים והחלו חותרים במרץ אל טבורה של הבריכה. מרגה, משהבחינה שהסירה מתרחקת מהחוף, פרצה בזעקות שבר: " אוווה, אווווה!!!…" זעקות אלה העירו את תשומת ליבו של מחנכנו שנחרד לגלות את ספנינו משייטים להם בהנאה באמצע הבריכה. רכון מעל פני הבריכה, כמו מתכונן לזנק, קרא לעברם בקול גדול : "חזרו מייד למזח!"
הסירה אכן שבה אל המזח, נקשרה בשרשרת הברזל, והספנים ירדו אל חוף המבטחים. עתה נשמעה שאלתו הנרגנת של מאיר : " מי שחרר את הסירה?!" כל הילדים קראו כאיש אחד : "גדי ! "….
גם ממרחק כמה עשורים מעיד אני על עצמי בדברת השומר, כי ידי לא הייתה במעל, כי השרשרת הייתה משוחררת, וכי ביושבי על הגדה המשופעת שימשתי לה שכן של אקראי בלבד.
אחרי הקריאה הקולקטיבית – "גדי ! , ערפי הצטמרר לקראת גזר גורלי, מוכן לספוג את המכה המחנכת שלא תאחר לבוא. השתרר שקט מקפיא, שנקטע לפתע בצעקות ובבכי – "אי – אי – איייי ! " היה זה גבי חברי, שהמהלומה נחתה הפעם על ערפו. התברר שבמהומה הכללית נתחלפו לו למחנכנו דל"ת בבי"ת, ובמקום "גדי" אוזנו קלטה "גבי".
"אבל אני לא עשיתי את זה ! זה גדי !…" זעק גבי במר ליבו.
"אין דבר, לך זה לא יזיק, גדי יקבל את שלו בהזדמנות אחרת…"
אכן, למחרת היום, בשיעור טבע שנערך ליד שער הכניסה לקיבוץ, באתי על ענשי. עמדנו מעל תעלת ניקוז עמוקה החוצצת בין הקיבוץ לשדות, תעלה משופעת בסוף ובקנה שבמסתרן קיננו עופות מים ממינים שונים. בדיוק על אחד מהם, על מראהו ואורח חייו, נרך כרגע שיעורנו. בשעה שמאיר עמד לפנינו והפליג בשבחה של הציפור שבה בחר לשיעורנו, הבחין לפתע באבן שהתעופפה לכיוונה וקטעה באחת את הסבריו המשכילים. האבן החטיאה אמנם את מטרתה, אך הציפור פרחה לה מבוהלת אל השדות. לא חלפה שניה ורגל מחנכנו חבטה בישבני, ובכך נתקיימה הבטחתו החגיגית מיום אתמול.
אינני בטוח שזכור לי משהו ממה שלמדנו בנושא "יום ולילה", אך החוויות שנתלוו לו נחרתו עמוק בזכרוני.