מוסטאנג | גדי גדיש

הדבר היה באמצע שנות החמישים, אני ילד בן עשר. בשנים הרחוקות ההן שלטה אצלנו מדיניות קפדנית לגבי קבלת מתנות מקרובי משפחה וידידים. ילד שקיבל מדודיו בגדים חדשים לכבוד יום הולדתו, היה רשאי ללבוש אותם יום אחד ולהציגם לראווה, ולמחרת היה עליו להיפרד מהם בצער ולהפקידם לידיה של מחסנאית הבגדים.עתה הם הפכו לרכוש הכלל, כיאה לחברת ילדים סוציאליסטית. צערו של הילד היה רב שבעתיים אם דודין מן העיר רצו להפגין את אהבתם אליו, וקנו לו ליום הולדתו זוג אופניים. הביקוש לאפניים היה אצלנו עצום, הם נחשבו למצרך נדיר, בבחינת משהו שאתה חולם עליו בלילותיך. יש לזכור שבדיוק באותם ימים נסללו אצלנו כבישים, והקיבוץ שטבע בחולות עמוקים הפך באחת למסלול מרוצים חלק, שהדהירה באופניים עליו הייתה בבחינת תענוג שאין למעלה ממנו. התקנון איפשר לאותו ילד להנות מאופניו החדשים למשך שבוע, ולאחר מכן היה עליו להפרד מהם לטובת חברת הילדים כולה.הפרידה הייתה קשה וכואבת, אך לאותו ילד לא הייתה אפשרות אחרת, והוא נאלץ להכנע לכללי המשחק.

ביום מן הימים הגיעה לביתנו חבילה גדולה מצ'ילה הרחוקה, שנשלחה על ידי דודתי אדינקה אחות אימי. התכנסנו כל המשפחה, נרגשים ומסוקרנים, סביב השולחן כדי להסיר באצבעות חסרות סבלנות את עטיפות הנייר ולחשוף את תוכנה של החבילה. עייני אורו : בתוך מארז יפה במיוחד, מונח היה לתפארת לא פחות ולא יותר מאשר …. מטוס מוסטאנג קשיח, צבוע כחול ועטור סמלי חיל האויר האמריקאי. הייתי כאמור בן עשר, ולא ידעתי את נפשי מרוב אושר. מוסטאנג אמריקאי והוא כולו שלי ! צעצוע יפה ומבריק שכזה לא ראיתי מימי ! לחרתומו הוצמד מנוע אמיתי שהתברר שיש להזינו בדלק אתר, שגם הוא היה ארוז בחבילה, בתוך מיכל מיוחד עם סוללה גדולה. כמו כן היה מצורף סליל חוט ארוך שבעזרתו ניתן היה לשלוט במטוס ולכוון את גובה טיסתו.

הייתי אחוז התרגשות ובעיני רוחי כבר ראיתי את עצמי עומד בטבורו של הדשא הגדול, כשכל ילדי חברת הילדים עומדים סביבי במעגל, פעורי פה, ואני אוחז בסליל החוט ומעיף אל על את מטוס המוסטאנג שלי. שלי…. שלי ! נברנו בחביחה ומצאנו גם חוברת כתובה באנגלית ובה הוראות מפורטות להפעלת המטוס. בחיי לא נתקלתי בפלא מרהיב שכזה, ולמען האמת, היה זה צעצוע שיועד בשל מורכבותו, לאבות יותר מאשר לילדיהם. בינתיים נתמזל מזלי ואיש טרם דרש ממני למסור את המתנה היפה לחברת הילדים.

קצר רוח ונרגש חיכיתי בכליון עיניים ליום בו תערך טיסת הבכורה של המוסטאנג שלי. אבא אמר לי שהוא בעצמו לא מסוגל להתמודד עם חוברת ההפעלה  וההסברים , ונצטרך לפנות אל מישהו שמבין בזה יותר.הבחירה נפלה על אריה, מרכז המוסך, ומומחה לעניינים טכנים. עכשיו לא נותר אלא לחכות ליום שיהיה נוח לאבא ולאריה. והנה היום הזה הגיע, ואבא בישר לי – הערב אנאחנו הולכים אל אריה. אריה פתח את הקופסה ובחן היטב את כל מה שבתוכה. מראה פניו העיד עליו שגם הוא כנראה לא ראה מעודו צעצוע מופלא כל כך.

"רגע רגע…" אמר אריה. "צריך משקפיים". אריה הרכיב את משקפיו והחל לעבור שורה שורה , בכל דפי חוברת ההפעלה. אחר כך נטל את פחית הדלק ומילא את מיכל המנוע, חיבר את הסוללה למצת שבראש המנוע, ובאצבעו סובב את המדחף. דבר לא קרה. המנוע לא הניע. עמדתי ליד השולחן מתוח, כמהה לשמוע את צליל טרטורו של המנוע. עקבתי אחר כל תנועה של אריה.

"רגע רגע…" אמר אריה. "עכשיו נבדוק עוד כמה דברים". שוב סובב באצבעו את המדחף והפעם המנוע החל להשתעל, ומיד החל לטרטר בקול חד וחזק. אריה סגר את ברז הדלק והמנוע כבה. הפלא עבד ושמחתי הייתה גדולה.עתה לא נותר אלא להוציא את המוסטאנג הכחול שלי החוצה לאוויר ולערוך מבחן טיסה אמיתי. לשם כך צריך היה למצוא יום מתאים כדי לערוך את הניסוי בדשא הגדול.

לבסוף נמצא יום מתאים, אבא ואריה התפנו מעיסוקיהם ואני דאגתי להפיץ בחברת הילדים את דבר הפעלת המטוס בדשא הגדול ,ולהזמין את כולם לחזות במו עיניהם במוסטאנג המופלא שלי. ואכן, בשעה היעודה הגיעו המון ילדים סקרנים שהסתדרו במעגל גדול סביב אבא שלי ואריה. אבא אחז בסליל החוטים ואריה החזיק בידיו את המטוס אשר היה אמור לחוג מעל לראשינו, חוגה גדולה ורחבה, כששני המבוגרים מפקחים על טיסתו.הלא אמרנו כבר שצעצוע כזה הוא למעשה יותר צעצוע של אביו של ילד בן עשר מאשר של הילד עצמו…

אריה הניע את המנוע והניף את ידו. המוסטאנג הכחול עטור סמלי חיל האויר של ארצות הברית הבהיק בשמש, וזינק אל על כמו ציפור ששוחררה ברגע זה מכלובה. כל הילדים היו אחוזי התרגשות ובעיניים בורקות עקבו אחרי טיסתו של המוסטאנג אשר השלים את החוגה הראשונה והחל בהקפה השניה. ברצותם לראות את הפלא טוב ככל האפשר, החלו הילדים מבלי משים לצמצם את המעגל ולנוע קדימה. איציק א. בן קבוצתי ניסה לשפר את עמדת הצפייה והטה את ראשו קדימה. לרוע מזלו בדיוק באותו הרגע המטוס חג את הקפתו השניה בטרטור של מנצחים, ומדחפו פגע בפניו של איציק וננעץ בלחיו. איציק חברי הובהל לבית החולים שם תפרו את הפצע המדמם בלחיו, ואנחנו כל הילדים נותרנו עצובים והמומים.

כך באה לקיצה טיסת הבכורה של המוסטאנג שלי, טיסה שהייתה גם טיסתו האחרונה.