אח בכור אח לתאומים | גדי גדיש

עד ינואר 1952 הייתי הבן היחיד במשפחה. באותו החודש הגיעו לעולם נעמי ויפתח, ואני זכיתי בהיותי בן 4 בתואר מכובד – האח הבכור.
בשנים הללו לא היה אולטרא סאונד, כך שאת הסיבה לבטן הגדולה שאמא שלי "סחבה", ידענו רק ביום הלידה: זוג תאומים, שנולדו במשקל כולל של 6.500 ק"ג (כנראה מאוד נהנו שם בפנים…).
כאשר אבי, פוצו, רצה להתקשר לביה"ח בחדרה לברר מה נולד, הסיעו אותו בטרקטור אל קיבוץ מעברות, מכיוון שבהעוגן לא היה טלפון. הידיעה על התאומים הייתה משמחת עד מאוד במשפחה וגם בקיבוץ: בערב, כשהתלוויתי אל אבי בדרכו למקלחת הפח המשותפת, קיבלו את פניו המתרחצים בשאגות שמחה ומזל טוב.

אני, בתור אח בכור, קיבלתי באהבה את תפקידי – הייתי אח דואג, נהניתי מאוד מהתוספת המשפחתית, ולא הרגשתי מקופח בשום צורה (אולי קשור העניין לכך, שאת רוב זמני העברתי בלינה ובחינוך המשותף, ולא בתא המשפחתי המצומצם כפי שקורה היום).

כך למשל זכור לי, שיום אחד נסענו כל קבוצת "רימון" לטיול ביפו. מאיר פ. המחנך שלנו, נתן לכל ילד 50 גרוש לבזבוזים בעיר, ואני מיד חשבתי כיצד אוכל לפנק את האחים שלי. לשמחתי, בקיוסק קרוב נמכרה שלווה צבעונית, שבאותם ימים נקראה "שמחה-זיזי-מותק". קניתי לכל אחד מאחיי שקית וויתרתי על הממתק הטעים בעצמי.
עד עכשיו סיפרתי על עצמי ביחס לאחים שלי. מעניין מה הם חושבים על אחיהם הגדול?!