טקסט

בין החיות | גדי גדיש

הקשר שלי ל"משק ילדים" החל באמצע שנות החמישים, כשהייתי ילד בן שבע, והוא נמשך עד היותי נער בן שתים עשרה,עת עליתי למוסד החינוכי שלנו. משק הילדים היה אחד הצירים העיקריים סביבם סבו שנות ילדותנו והוא תפס בהן מקום חשוב ביותר. מה היה במשק הילדים שלנו? מוטב שתשאלו מה לא היה בו!

היו בו אתון וחמור, כמה כבשים ועיזים, ארנבות, ברווזים ואווזים שהשתקשקו בבריכת מים משלהם, בריכה מבוטנת נאה שצורתה צורת אגס. היו בו תרנגולות ותרנגולים, טווסים הדורים וגאוותניים, שמדי פעם עלו על ענפי האיקליפטוסים ומשם שילחו את קריאותיהם הרמות לעבר בתי הקיבוץ. היה לנו גם שובך יונים גדול שאכלס להקה גדולה, שאהבנו, יחפנים ונטויי צוואר, לעמוד ולהביט בה בהתעופפה במשק כנפיים קולי בשמי הקיבוץ.

מדי פעם נוספו אל חיות המשק שלנו אורחים מזדמנים ומפתיעים. כך, למשל, הסתפח אלינו שקנאי רב רושם, שבשל פציעתו נאלץ להיפרד מלהקתו במסעה אל ארצות החום, וזכה אצלנו למזון משביע ולטיפול טוב ומסור. בדרך זו הגיעה אלינו פעם גם חסידה פגועת כנף, וגם היא טופלה היטב אצלנו, ונקלטה יפה בין חברותיה במשק.

הייתה לנו גם מדגרה קטנה ששכנה בבית לא גדול שנבנה במרכז משק הילדים, והוא שימש גם כמחסן לאחסון כלי עבודה ומזון לחיות. מרגש מאד היה לנו, הילדים, לעקוב לאורך ימים, כיצד המנורות הדולקות במדגרה מחממות את הביצים המסודרות בתבניות, וכיצד הן מתבקעות בבוא מועדן, וכיצד מגיחות מהן לאוויר העולם ברווזונים קטנים צהבהבים רכי פלומה, שממלאים את חללו של עולם בציוציהם הנרגשים, משל מבשרים לכול בשמחה: הגענו, גם אנחנו כאן!…..

אהבנו את המשק שלנו, והוא, על כל דייריו המקרקרים, ההומים, הפועים והנוערים, הילך עלינו קסם טמיר.
משק הילדים כלל גם גן ירק לא קטן בו גידלנו ירקות מירקות שונים. וזאת לדעת: נוסף על המגמה הלימודית המובהקת שנועדה הן למשק החי והן לגן הירק, משק הילדים שלנו התנהל כעסק הנושא את עצמו בזכות התוצרת שלו, החלב, הביצים והירקות שהוא סיפק לקיבוץ. כל יום רתמנו את פזיז חמורנו אל עגלה בעלת שני גלגלים והובלנו את תוצרתנו את מטבח הקיבוץ.

מי שנבחר בתורו לשמש עגלון, ליבו נמלא רגש של גאווה: הנה סומכים עליו! סומכים על בגרותו, על מיומנותו ועל חוש האחריות שלו! ביום תורנותו, לאחר שרתם את החמור לעגלה, הידק ובדק היטב את רצועות הרתמה וחזר ובדק את ארגזי התוצרת, לבל יגלשו חלילה תוך כדי ההובלה, טיפס ועלה הילד אל העגלה, נטל לידיו את המושכות תוך שהוא עומד זקוף על רגליו בעגלה וקורא: דיו!…..
אל יהי הדבר קל בעיניכם: מסע כזה, בנוסח בן-חור, לעיני החברות והחברים המסתכלים בהתפעלות לאורך דרך המלך החוצה את הקיבוץ, מילא את ליבו של הילד-העגלון ברגש של שמחה וגאווה.

בהגיעו אל הרמפה של המטבח, בעורפו של בניין חדר האוכל, הוא היה מוסר את התוצרת היומית של המשק שלנו (שנרשמה בקפידה לזכותנו בפנקס מיוחד), ונוטל מן הרמפה ומעמיס על עגלתו את הארגזים שהוכנו עבורו, ובהם שיירי אוכל רבים שנותרו מארוחות החברים, וכן קליפות של ירקות ולחם ישן.
"הרווחים" שנרשמו לזכותנו, אפשרו לנו לקנות כלי עבודה למשק, תערובת לחיות, ודברים חיוניים אחרים.
על משק החי ועל גן הירק ניצחו לאורך השנים מחנכינו, יעקב פ., יאיר ב., מוטיו ומאיר פ., אוהבי טבע מובהקים, שליוו אותנו מקרוב בעבודתנו, לימדו והדריכו אותנו, והדביקו אותנו באהבתם לעולם החי והצומח.
תחילה עבדנו שעה עד שעה וחצי ביום, וככל שגדלנו נוספו לנו שעות עבודה. עבודתנו כללה גם תורנויות ערב, שהרי היה צורך לחלוב את העזים והכבשים. כאן המקום לספר על העז המיתולוגית שלנו, תקווה, עז צחורה ונאה, שהעמידה במשקנו דורות הרבה. אמנם צחורה ונאווה הייתה תקוותנו, אך גם נגחנית וידעה לעמוד בתוקף על שלה. לא אכחד ואומר בגלוי, אנחנו הילדים פחדנו מתקווה, ובבוא מועד תורנותנו לחלבה הלכנו אליה ברגשות מעורבים. שהרי מי חפץ לטעום את נחת נגיחותיה?

ערב אחד הלכנו, מירון ואני, לחלוב את תקווה, אך כאשר רק שמנו בדחילו ורחימו את הדלי תחת עטיניה, היא החלה להתפרע ולהשתולל, ושנינו נמלטנו על נפשנו ככל שנשאו אותנו רגלינו. רצנו לעבר בתי הילדים והעז בעקבותינו. אני מעדתי והשתטחתי בין ערוגות העגבניות. תקווה, מלאת זעם וחבל קרוע לצווארה, חלפה על פני במרדפה אחרי מירון. בדי עמל הצליח מירון המבוהל להגיע אל בית הילדים שלנו, וברגע האחרון ממש טרק לפני העז את הדלת.

איור: יעקב גוטרמן

בחלב אשר הצלחנו בכל זאת לחלוב בתורנויות שלנו, השקינו את הגדיים והטלאים, וחלק מן החלב מסרנו בידיו האמונות של סבא טולסטוי (אביה של בת עמי בסן), איש נזירי חביב ועטור זקן, שהיה ממלא בקבוקים רבים בחלב שלנו ותולה אותם על ענפי עץ האיקליפטוס, זו שיטתו המיוחדת לגבן גבינה.

ואם כבר בעסקי עיזים עסקינן, כאן המקום לספר על המסע הרגלי שאליו נשלחתי ביום קיץ לוהט למושב כפר ידידיה, על מנת להרביע את אחת העיזים שלנו. לאדון בריגר, היה שם תיש אליו הובלו להרבעה כל העיזים שבעליהן חפצו בגדיים חמודים. בן עשר הייתי אז, היום, כאמור, היה חם מאוד, והמרחק לכפר ידידיה היה רב יחסית. בעיקר עבור ילד בן עשר שנאלץ להיאבק ולגרור בחבל עז עיקשת וסרבנית, שלא ידעה כלל מה משימתה, והייתה סוטה מן הדרך ומושכת אותי בכוח רב כל אימת שגילתה בדל עשב מוריק בו חשקה נפשה. אפשר והעז שבעה בדרכנו הארוכה, אך אני הגעתי לבסוף למשקו של מר בריגר כשאני מותש, מתנשף ונוטף פלגי זיעה. התיש, כדרכם של תישי העולם, ביצע את משימתו במהירות שיא, ואני שוב מצאתי את עצמי גורר את העז הסרבנית, מושך וגורר, גורר ומזיע, חוצה עמה את קיבוץ משמר השרון, נזהר מאוד לחצות במהירות את הכביש הסואן, ונסרך ספק גורר את העז וספק נגרר אחריה, חזרה אל משק הילדים.
חטא בל יסולח יהיה לגולל כאן את סיפורו של משק הילדים שלנו, מבלי להתייחס אל הכלבים שליוו את שנות ילדותנו, ומבלי להתייחס לתנים.
אינני בטוח אם הדבר נחקק בתקנון החינוכי של הקיבוץ הארצי, אך אצלנו נהוג היה שלחברת הילדים יש כלב, אובייקט לאהבה אינסופית ולליטופים, כלב הגדל עמנו הילדים, והוא שותף שווה זכויות לכל תעלולינו וחוויותינו.
לכלב שלנו קראו בובי. ביום מן הימים עם הדמדומים, כאשר אני וידידי גבי היינו בדרכנו מחדרי ההורים שלנו לבית הילדים, ראינו לפתע כלב שפסע לקראתנו על השביל. בטוחים היינו שאין זה אלא בובי שלנו וגהרנו מעליו כדי ללטפו. משום מה, בובי שלנו נהם לפתע מוזרות וחשף את שיניו. הוא נראה עצבני, לכן עזבנו אותו והמשכנו ללכת. הכלב הסתובב פתאום לעברנו ונשך את גבי ברגל. גבי זעק מרה והתחלנו לרוץ לכיוון צריפי החברים.
בשעת ההשכבה בבית הילדים נודע לי, שמי שחשבנוהו לתומנו לכלב, לא היה אלא תן נגוע כלבת, שהגיח אלינו מן השדות, והספיק באותו ערב לנשוך עוד מספר חברים בטרם הומת.
חברי גבי נעדר מספר ימים מבית הילדים. הוא שכב בבית הוריו, כשהוא מטופל בסדרה ארוכה של זריקות כואבות.
משק הילדים היה, כאמור, אחד הצירים המרכזיים סביבו סבבו שנות ילדותנו. במשק הילדים למדנו להכיר מקרוב את הטבע ולאהוב אותו, למדנו לעבוד, למדנו ליטול על עצמנו משימות ולעמוד בהן. משק הילדים היווה שדה חינוכי מצוין בו למדנו אחריות מהי.
כשעלינו ללמוד במוסד החינוכי ששכן בקיבוץ מעברות, המשכנו לעבוד במשק הילדים הגדול שהיה שם. עתה היינו כבר כמובן בעלי ניסיון מוכח.
מאוחר יותר, כשהתגייסנו לצה"ל, אין ספק שנשאנו עימנו את כל הערכים שהוקנו לנו בעבודתנו רבת השנים במשק הילדים: היכולת לפעול כצוות, דבקות במשימה ורגש של אחריות.

Back to top button
דילוג לתוכן