דיו לריו! | גדי גדיש

16 בנובמבר 1983. אנחנו, להקת הזמר של קיבוץ העוגן, טסים הלילה מקראקס לריו דה ז'ניירו. נוחתים בבוקר בריו וממשיכים בטיסת המשך לסן פאולו. כאן נחתנו בצהריים, ובערב עלינו להופיע בפני הקהילה היהודית המקומית.

למחרת היום, בבוקר, מגיע האוטובוס שיקח אותנו לריו דה ז'נירו. הפעם ויתרנו על הטיסה, כי נמאסו עלינו מצבורי העננים הענקיים המתאבכים מול חלוננו, עננים השטים אדישים גבוה מעל האדמה ומסתירים מעינינו את ארץ ברזיל הנפלאה. הפעם אנחנו רוצים להתבונן בה מקרוב, לכן העדפנו להמשיך את דרכנו באוטובוס מרווח ונוח. באוטובוס, כך קיווינו, נראה את הארץ רחבת הידיים על נופיה ונסתרי חמדותיה מקרוב ונהנה יותר.

הכול ניבא חוויה. בפתח האוטובוס הקביל את פנינו הנהג שמדיו מחויטים היטב ומצחיית כובעו הקשיחה מצלה על עיניו. כל ישותו אומרת כבוד למקצועו, וחזותו כחזות קולונל בחיל הפרשים של ברזיל, לפחות.

אי שם באמצע הדרך, הבחנו לפתע שממנוע האוטובוס שלנו מתחילים להיתמר ענני אדים. תחילה קטנים, מהוססים משהו, ומרגע לרגע הולכים ומתגברים, כמו חפצים להתחרות בעננים שמעל. חנינו ליד תחנת הדלק הראשונה שהזדמנה לנו, תחנה כפרית קטנה אליה נצמד מרכז מסחרי קטן אף הוא.

הרמנו את מכסה המנוע וביקשנו לאתר את מקור הפורענות. חיש מהר התברר לנו שהצינור המחבר בין הרדיאטור למנוע ומספק לו מים, התפקע ויצא מכלל שימוש. אין ברירה אלא להחליפו.

היום היה חם במיוחד. כל חבורת הזמר ירדה מן האוטובוס ושמחה להתמקם בבית קפה קטן שבמרכז המסחרי, לא לפני שהוחלט שגדי והנהג יסרקו בינתיים את השטח ויחפשו איזה מוסך. מילאנו במים כמה בקבוקים והעלינו אותם לאוטובוס. הנהג התניע אותו ויצאנו לדרך.

בשלב זה כבר הבנתי שחרף מדי השרד המרשימים שלבש נהגנו, הבחור אינו מבין דבר וחצי דבר בענייני מכונאות, והדבר היחיד שיכול להושיענו הוא מציאה דחופה של מוסך. המשכנו לנסוע אך כל כמה קילומטרים נאלצנו לעצור, להרים את מכסה המנוע, ולצקת מים מבקבוקינו אל פי הרדיאטור הצמא כדי לצננו מעט. 

לאחר נסיעה של כשעה בכביש המתפתל בין שדות מעולפי שמש, מצאנו מוסך כפרי קטן. הנהג ביקש צינור חדש במקום הצינור המבוקע, והוא קיבל את מבוקשו. ללא היסוס הוא הגיש לי את הצינור החדש וביקש ממני שארכיב אותו במקום. הייתי מופתע למדי, כי לא ציפיתי שכאן דווקא, בשדות ברזיל המעטירה, אדרש לשמש מכונאי-אוטובוס. החיים לעתים מזמנים הפתעות.

למזלנו היה לנהגנו ארגז כלים טוב ומסודר, כך שהמלאכה של החלפת הצינור לא הקשתה עלי במיוחד. בברז שבחדר השירותים רחצתי היטב את ידי השחורות, השקינו שנית את הרדיאטור מים ויצאנו לדרכנו. חברינו, שבינתיים הספיקו לפוש קמעה וגם לגמוא ספלי קפה לא מעטים, קיבלו את פנינו בשמחה.

כל חבורת הזמר עלתה לאוטובוס, ועתה – דיו לריו!