האבות המשכיבים | גדי גדיש

לא לא, זה לא מה שאתם חושבים, נשבע בדברת השומר , שלסיפורנו אין ולו בדל, של קונוטציה מינית. הנושא אחר לגמרי. בימים הרחוקים ההם, היה אצלנו מוסד מכובד ומקודש שנקרא "השכבת הורים". השם עלול להטעות, שהרי לא מדובר שמאן-דהו ביקש להשכיב דווקא את ההורים, אלא העניין אחר לחלוטין. המטפלות ששהו במחיצתנו בבית הילדים, רוב שעות היום, עבדו וטרחו סיבנו קשה מאוד, לכן הוחלט בועדת החינוך, שמידי שבת בערב, המטפלת המסורה תשוחרר מעולנו ותתפנה לענייניה. את מקומה יתפוס, כך הוחלט, אחד מהורינו.משום מה, וזה ראוי למחקר נפרד, תפקיד חינוכי לילי זה נפל בחלקם של האבות דוקא. הייתה זו תורנות סיבובית, לכן נקל היה לחשב מתי בדיוק יפול בגורלו של כל אב להשכיב בבית הילדים שלנו. תפקידו היה קודם כל למנוע מאיתנו להשתולל, לשמור על שקט יחסי, ולספר או לקרוא לנו סיפור מעניין, ולבסוף לדאוג שנעלה בשקט על מיטותינו.

כשם שהכרנו את אבות חברינו לקבוצה מתורנויות הבוקר בשבתות, ודירגנו אותם כערכם לפי טיב טיגון ה"בונדאש" שלהם, הלא הן פרוסות חלה טבולות בביצה וחלב, מטוגנות ומוגשות עם סוכר או ריבה, כך גם דירגנו אותם לפי כשרון הסיפור שלהם בהשכבות. כל אבא וסגנונו, כל אבא וכישרונו, כל אבא והמבטא המיוחד שלו. שהרי אין הסיפור המבוטא במבטא הונגרי מתנגן, דומה לסיפור המסופר במבטא צ'כי איטי…

האות לתחילת הסיפור ניתן כאשר כל הילדים צחצחו שיניהם, לבשו פיג'מות ועלו למיטותיהם. בית הילדים שלנו בנוי היה לפי התקן הקיבוצי : פרוזדור ארוך אליו נפערים פתחי חדרינו, ארבעה ילדים בחדר, גם כן לפי התקן. היו אבות שהציבו את כיסאם באמצע הפרוזדור, והיו כאלה שסיפרו תוך הליכה איטית לאורכו. עד מהרה נתגלעו קשיים: אני למשל, שחדרי היה באמצע הפרוזדור, שמעתי מצויין את המספר מבלי לאבד מילה. אבל בחדרים הקיצוניים הילדים נאלצו לאמץ את אזניהם. קושי נוסף – הורים אחדים בחרו לספר סיפור שלא ברצף אלא בהמשכים. וכאן הייתה מכשלה שהרי איך נעקוב אחר עלילת סיפור שפרקו הבא מסופר כעבור הפסקה של כמה שבועות, בין תורנות שבת אחת למשנה של האב המספר? מכל מקום, אהבנו את "סיפורי ההשכבה" וסקרנים היינו לשמוע את הסיפור הבא.

נתן י. חרג מ"חוק הפרוזדור" ונהג לאסוף אותנו באחד החדרים, ורק אז פתח בסיפורו. נתן התברך בכשרון דרמטי, וכאשר סיפר לנו את "ילדי הערבה", עשה זאת ממש כמו שחקן, כשהוא משחק בקולו, מגביר או מהסה לסירוגין, יוצר מתח , שהרי העלילה מותחת למדי. מפיו של נתן שמענו גם את " פרח הסלע " – שני סיפורים בהם היה על הגיבורים להתמודד עם מכשולים רבים.

ישראל א. הפליא לקרוא לנו את סיפורין האנושיים והחמים של הסופר הארמני אמריקאי סרויאן. הו, כמה הזדהנו עם הילד הארמני גיבור סיפוריו !

שלמה ג. לא נזקק לסיועם של גיבורים ספרותיים. שלמה בחר לספר לנו על חוויותיו בפלמ"ח, והוסיף עליהן כמה וכמה עלילות מרתקות מהמאבק שניהל הפלמ"ח בכנופיית אבו-ג'ילדה.

נחומקו נהג להעלות בפנינו את זכרונותיו ממחנה העבודה נוביקי שבסלובקיה, מחנה בו נכלאו בימי המלחמה אלפי יהודים. הוא התמקד באיש צעיר בשם ארונקו, פרטיזן נועז שבתושייתו הרבה שרד את המלחמה כאשר לילה אחד הצליח להשתחל מתחת לגדר המחנה ולחמוק בשלום ל החופש. מפי נחומקו שמענו גם את הסיפור הקסום "ריקי-טיקי-טאווי", על הרפתקאותיה של נמיה המגינה בגבורה על גוריה מפני נחש, סיפורו של רודיארד קיפלינג.

יוחנן סיפר לנו שוב ושובאת הסיפור מושך הלב "הגזלנים"- עלילותיהם של שלושה שודדים מסוכנים שהשטלתו על בקתה ביער ותיש, תרנגול וחתול הערימו עליהם והצליחו לגרשם. את הסיפור קרא לנו יוחנן מתוך ספר סלובקי מאוייר מעשה אמן באיורי צבע נהדרים, תוך שהוא מתרגם בו במקום את העלילה, לעברית.

שמלה היה אדם מיוחד במינו, וגם סיפוריו היו כאלה. הוא נהג לספר לנו בציוריות רבה, סיפורים מהווי חייהם של היהודים בעיירות פולין. את סיפוריו תיבל בביטויים ביידיש עסיסית, דבר שהוסיף נופך של אוטנטיות שובת לב. אהבנו את שמלה, את סיפוריו ואת ההומור הטוב שלו.

יושקו נהג לספר לנו סיפורים מהווי חייהם של חיילי הצבא האדום. הסיפורים הציתו את דמיוננו ובעיני רוחנו ראינו את החיילים מתבוססים בשלג בפאתי היער, ובזעקת "הוררההה" מסתערים על חיילי האויב הגרמני. שעה ארוכה אחרי שסיים יושקו את סיפורו, במיטה מתחת לשמיכה, המשיך דמיוננו לטוות את חוט העלילה, עד לניצחון.

עלילות הגבורה של החייל הרוסי עמדו גם בלב סיפוריו של אריה מ. המכונה "נצ'אלניק". אריה שירת בצבא האדום ודלה מזכרונו סיפורים מתוך חוויותיו. אריה התהלך עדיין במגפיו הגבוהים מהימים ההם, דבר שבעינינו הוסיף לו הילה מיוחדת.

סיפוריו של משה א. נסבו תמיד על פעולותיו במחתרת היהודית בבודפשט. חברי המחתרת , צעירים וצעירות חברי תנועות הנוער הציוניות, פעלו באומץ והצילו את חייהם של יהודים רבים בזמן מלחמת העולם השנייה. אחדים מחברי קיבוצנו שהיו ב"שומר הצעיר", נמנו על הפעילים המרכזיים של המחתרת. הכרנו אותם היטב ועובדה זו קרבה את סיפורין של משה אל ליבנו. הוא ידע לספר, סיפורין היו מרתקים ותמיד שמחנו כשתורו להשכבה אצלנו הגיע.

ואם בהתנגדות יהודית מדובר, כאן המקום להזכיר את האבא הפרטי שלי, פוצו. בערבי תורנותו נהג לחלוק עימנו את חוויותיו מהתקופה בה שהה עם פרטיזנים סלובקים בהרי הטטרה הגבוהים. אבא סיפר לנו סיפורים מרתקים, כמו למשל המפגש עם צנחנים מארץ ישראל, שצנחו על אדמת אויב כדי ליצור קשר עם יהודי המקום. התרגשנו בעיקר מסיפור ידידותו עם הצנחנית חביבה רייק.

בשעה שהאבות שלנו סיפרו את סיפוריהם, שררה דממה מוחלטת בבית הילדים, וכל אחד מאיתנו התאמץ לשמוע ולעקוב בדריכות אחר העלילה. עם תום הסיפור כאשר האב המספר איחל לנו "לילה טוב" והיה בטוח שסיפורו המרגש סייע לנו להחליק אל תוך עולם החלומות, הוא היה סוגר בשקט את דלת הכניסה וחומק מבית הילדים. מרגע זה הפכנו לרכושן של שומרות הלילה. בימים ההם טרם נמצאו מכשירי ה"שמרטף" ההשגחה עלינו ועל מעשינו התבטאה בביקור שומרת אחת לשעתיים בערך. למרות שהקשבנו לסיפורי המשכיב בשקיקה, חיכינו בקוצר רוח להסתלקותו של האבא התורן כדי לפתוח בפעילות הלילה במגוונת שלנו, המהנה לא פחות. למשל, התגנבות להקרנת הסרט השבועי שהוקרן לחברים באזור הדשא הגדול, צביעת פניהם של ילדים ישנים מקבוצות אחרות במשחת שיניים, ועוד רעיונות שונים.

לילה טוב.