היה היה פעם חדר אוכל | גדי גדיש

סיפורנו מתחיל בראשית העליה על הקרקע, בשנת 1948, בה נבנה והושלם חדר האוכל הראשון בקיבוצנו (המבנה עומד עדיין במקומו). הכניסה המקורית לתוך חדר האוכל, הייתה מן הצד הדרומי, בסמוך לביתם של משפחת שוקרון.

בתוך המבנה, לצידי השולחנות, היו שני ספסלים, כל אחד מיועד לשלשה סועדים. כאשר שניים היו קמים, השלישי היה מתהפך עם הספסל שאיבד שיווי משקל… מקובל היה למלא מקומות, כלומר, אין לשבת ליד שולחן ריק בטרם התמלא השולחן הקודם. על השולחן הייתה "ציבורית" – כלי לאיסוף שאריות האוכל. כמו כן היה מונח כלי מרכזי מלא בסכו"ם. בזמן הארוחות הגישו לכל שולחן "דיסייה" (על משקל מרקייה) מלאה בתפוחי אדמה, אורז או תוספת חמה אחרת. בנוסף הוגשו כלי עם תבשיל ירקות, סלסילת לחם וקנקן אלומיניום מלא במים. המגיש היה מגיע עם עגלה כדי לחלק את המנה העיקרית, ומי שהמנה לא הייתה לטעמו יכול היה לבקש "במקום" – מנה חליפית. כאשר התרוקן כלי מן המזון, יושבי השולחן הרימו את הכלי הריק אל על, רמז לרצונם בתוספת, והמגיש היה מגיע וממלא מחדש את הכלי.

בתחלית שנות השישים, עבר חדר האוכל שידרוג רציני, ונבנו שתי כניסות חדשות, אחת בצד מזרח והשניה בצד מערב, והכניסה הדרומית בוטלה. על הקירות החיצוניים של הכניסות החדשות, יצר שרגא וייל תמונות פרסקו יפהפיות שתיארו את הווי הקיבוץ.

הכניסה המזרחית כללה את לוח המודעות ואת תאי הדואר של העיתונים, עליהם היה אחראי מוקו. בכניסה המערבית עמדה מכונת הלחם, נבנה מתקן לסודה והוצבה מכונה חדישה לשטיפת כלים. כמו כן הוחלף הריהוט ובמקום הספסלים הוכנסו כיסאות. אלה האחרונים פתחו דף חדש בהערכות לקראת הקרנת הסרט השבועי: חברים היו תופסים מראש מקומות על ידי קשירת כמה כיסאות באמצעות סינרי המגישים, על מנת להבטיח לעצמם מקומות צפיה מועדפים.

צעד חשוב נוסף בהתפתחות תרבות האכילה בקיבוצנו, היה בשנת 1966, כשביוזמתה של ניצה עמירם, עברנו להגשה עצמית. מעתה כל חבר לקח מגש מערימת המגשים שהוצבה ליד עגלות הגשת המזון ובחר את מה שרצה מתוך העגלות, והתיישב ליד שולחן האוכל. אם רצה תוספת, היה קם וממלא צלחתו. לא עוד מגישים שרצו משולחן לשולחן…

בסוף שנות השישים, הורחב חדר האוכל ונבנתה ה"גלריה" בצד המערבי, שהרי מספר האוכלים הלך וגדל והמבנה המקורי לא הספיק. בצידו הצפוני של המקום היה המטבח, בו פעלו מחלקות שונות. נעמי שילר ושושה גרנות הזכירו לי מי היו העובדים באותן שנים רחוקות. בודאי היו עוד רבים שאינם מוזכרים כאן, ואני מתנצל אם שכחתי מישהו:

חדר קילופים : חנה אייזלר ולילי מילר.

מטבח ילדים : ציפי יעקב וציפורה לייכט.

חדר אפייה : לביאה פורגס ואורה נהיר.

אקונומיה : ציפורה לייכט, יעל הלמן, שושה גרנות, גד וילמן, שמחה ברקאי, משה פפאי ודוד גרון.

אולם הבישול העמוס בסירי ענק : אסתר כהן, אסתר ורדי, לאה סלומון, בתיה שיק, דבורה קורן, אסתר פוקס, לילי ברקאי, דבורה פלג, חנה שמחוני, רותי אילן ונעמי שילר.

פינת הדיאטה : חנה ויזלברג, דושי שוורץ ודייבוש בלייר.

המטבח סיפק מנות למוסד החינוכי "רמות חפר", לבתי הילדים שבקיבוץ ולמטבח השדה שבקאקון.

בפינתו הצפונית של חדר האוכל היה חדר הדוודים אשר סיפק מים חמים לצרכי הבישול והניקיון. לצד החדר היה נטוע עץ סיסם הודי שעל אחד מענפיו החזקים היה תלוי הפעמון ששימש להזעקת חברים במקרה של שריפה או כל ארוע חריג אחר.

מעבר למטבח , בצד הצפוני, הייתה ה"רמפה" (כניסה רחבה מוגבהת) בה התחוללו כל הדרמות של המטבח. הייתה זו הממלכה של מוקו ושלמה גרוס, שארגנו את האספקה שהגיעה לרמפה, ומשם לתוך המטבח ולמחסנים, ומהרמפה הוציאו יום יום את האשפה שהצטברה, על העגלה של הסוסה אוליביה.

חדר האוכל היה למעשה מקום מפגש חברתי ראשון במעלה. חברים נפגשו בזמן הארוחות, שהרי לא היו מטבחים בבתי המגורים, וכל הארוחות הוגשו במקום. שיחות הקיבוץ התנהלו בתוכו, חגים נערכו בו, סרטים והצגות הוצגו בו….

היום ישמע מוזר – באותם ימים ילדים עד כיתה ז' לא הורשו להכנס לתוך חדר האוכל, אלא היו אוכלים את ארוחותיהם בבתי הילדים. לא פעם הגניבו הורים רחמנים חתיכות שניצל או שוק עוף לילדיהם שעמדו בחוץ…

חדר האוכל הראשון שירת את האוכלים עד שנת 1977, עת עברנו לחדר האוכל החדש שהיה גדול מקודמו לאין ערוך, וכמובן בעל אמצעי בישול והגשה מתקדמים יותר. חדר אוכל זה היה מקושט בפנים ובחוץ במעשי אמנות של שרגא, והכיל את כל אוכלוסיית הקיבוץ וצמחה ורבתה עם השנים. עם ה"הפרטה" שעברה על קיבוצנו, פסק חדר האוכל לתפקד ומאז כל משפחה דואגת למזונה באופן עצמאי.

למותר לאמר שאני מתגעגע לאותם ימים של מפגש ואכילה משותפת, שלא לדבר על געגוע למנות המופלאות שהיו מוציאות המבשלות שלנו תחת ידיהן.