התגלגלנו לגליל | גדי גדיש
כשהייתי כבן שש, לקחה אותי אימי אל אחותה התאומה דודתי וירה, שגרה בקיבוץ שדה נחמיה (הידוע כקיבוץ חוליות) שבגליל העליון. כיום כל אחד יוצא מביתו, נכנס לרכב פרטי יוצא לדרך ותוך כשעתיים מגיע לגליל העליון בכביש המהיר. אבל פעם בימים ההם הכל היה שונה.
ראשית הצטיידנו בסנדויצ'ים בידיעה שדרכנו ארוכה. בטנדר הדודג' של המפעל הגענו בטרמפ לתחנת האוטובוס בצומת בית ליד והמתנו לאוטובוס שנוסע לצפון. לכשהגיע, עלינו עליו ואמא שילמה שני כרטיסים עד לשדה נחמיה. אני מאוד נהניתי לראות איך הנהג ממיין מטבעות לתוך קבוצת הגלילים הכסופים המבריקים שלצידו. התחלנו את דרכנו תוך שהאוטובוס עוצר בכל התחנות שבדרך. כעבור שעתיים הגענו לחיפה והנהג הכריז על הפסקה של חצי שעה שהרי מגיעה לו ארוחת צהריים,כי התחיל את יום עבודתו בתל אביב לפני 4 שעות.
מחיפה המשכנו לעכו. אני זוכר איך הוקסמתי ממראה הנשים הערביות הכפריות שעלו לאוטובוס עם סלים גדושים ירק ושאר ירקות ואפילו תרנגולות חיות. מעכו פנינו מזרחה לכיוון טבריה. הנוף נמלא כולו בעמקים עם מטעי זיתים שיופים הלהיב אותי. הנוף ההררי השונה מנוף עמק חפר גם קסם לי. והנה צץ לנגד עיני כחול הכינרת אותה ראיתי בפעם הראשונה. בטבריה – שוב הפסקת ארוחה לנהג ואנחנו נהנינו מהסנדויצ'ים של אמא.
המשכנו את דרכנו לראש פינה ולקריית שמונה, התחנה הסופית. לנו התמזל המזל שהרי הנהג היה מחוליות ואנחנו זכינו לנסיעה עד הקיבוץ. השעה הייתה כבר חמש לקראת ערב ! בתחנה חיכתה לנו דודתי וירה עם חיבוקים חמים, ובביתה פגשתי את בנות דודתי. למחרת זכיתי בחוויה מיוחדת : הדוד שלי עבד במדגה הקיבוץ ולקח אותי לעבודתו , וראיתי כיצד מוציאים המוני דגים מהבריכה וכיצד ממיינים אותם למיכלי מים. זו הייתה חוויה מיוחדת שהרי בקיבוצנו לא גידלו דגים. בשעות הצהריים לקח אותי דודי לנחל הבניאס הזורם לצד הקיבוץ. כמו ילד ג'ונגל טיפסתי על העצים , קפצתי למים הקרירים ונהנית הנאה גדולה. לנו לילה נוסף בבית דודתי ולמחרת "התגלגלנו " כל הדרך חזרה הביתה כשבע שעות.
חשתי בן מזל שדודתי גרה רחוק כי בזכותה זכיתי בחוויות רבות בדרך ובחופשה הקצרה בקיבוץ שלה.
