זיכרונות מחג העצמאות | גדי גדיש
כשהכל היה חדש וצעיר ולא מובן מאליו, כל חג עצמאות היינו חוגגים בהתרגשות גדולה. כל המדינה היתה שותפה להתרגשות ולגאווה של מדינה שזה עתה נולדה. זה היה יום של שמחה וסיפורים על ההגנה והפלמ"ח. בכל כיתה הקדישו פינה לדגל ישראל, תמונה של נשיא המדינה ועוד מסמלי המדינה, הציונות ובניית הארץ.
יום העצמאות נחלק, כמו היום, ליום הזיכרון ואחריו יום העצמאות. יום הזיכרון בילדותנו היה עדיין משהו רחוק כי את צ'רלי נומיס ז"ל לא הכרנו. במשך השנים, יום הזיכרון נעשה כבד וקשה יותר ויותר, והשמחה כבר היתה מהולה בעצב רב.
בד"כ היה מפקד סיום יום הזיכרון כשכל החברים התאספו על הדשא גדול, הרימו את הדגל לראש התורן, ובסוף, זיקוקים נוסח שנות ה-60. היורה עמד על גג המקלחת המשותפת וירה זיקוק אחר זיקוק, כאשר בשיא הגובה היה הזיקוק נדלק, נפתח מצנח קטן והזיקוק היה צונח אט אט מטה.
בשלב זה היה נפתח "צייד" אחר המצנחים, והמוצאים המאושרים היו זוכים לתהילת עולם.
משם עברנו למקום החג בו נבנו ביתנים עם פעילויות מגוונות, וכמובן חלוקת אוכל לכל משפחה בשביל פיקניק על הדשא. אגב, האוכל תמיד היה הכי טעים בארץ!!
למחרת, ביום החג, נהגנו לנסוע לראות את מצעדי צה"ל. זכור לי במיוחד המצעד ב- 1962 כאשר נרקיס ונבטים כבר היו בצבא ואנחנו בתל אביב במצעד, ושרה יונגרייס ז"ל קוראת בהתרגשות: "הנה לזר, הנה עמוס ואדם". האנשים סביבה התפלאו ושאלו: "כמה ילדים יש לך ?"
חזרנו מהמצעד גאים ועייפים… עד המצעד הבא…
חג שמח
