חלום רטוב | גדי גדיש
"טיולי התנועה" – כמה שמחנו לקראתם ! אחד הדברים הקבועים והבטוחים ששרטטו את גבולות חיינו, וחזרו ושבו אליו מדי שנה בודאות בלתי מעורערת, כמו חילופי עונות או גשם או חמסין…
הכל ידעו – בכיתה ז' מחכה לך מסע רגלי "מים אל ים", מחופו של הים התיכון ועד לים הכינרת. ואם תלמיד כיתה ח' הינך, אין ספק שהתנועה תארגן בעבורך , לפי המסורת, טיול שכונה "פסגות הגליל". שני טיולים אלה נערכו תמיד בזמן חופשת הפסח.
הטיולים הבאים נערכו, אף הם לפי מסורת שנתקדשה ב"השומר הצעיר", בחופשת חנוכה, כמו הטיול למדבר יהודה ומצדה, הטיול למכתשים, או הטיול המסיים את מסכת טיולי התנועה, טיול השמור לתלמידי י"ב – הטיול לאילת.
טיולי התנועה היו קשים, היו כרוכים בהליכה רבה עם תרמיל מעיק על הגב, ודרשו מכולנו מאמץ רב. פה ושם נמצאה בינינו בת שניסתה להתחמק מן המסע, בזכרה את המסע דאשתקד אשר הותיר בה יבלות רגליים מציקות וזכרונות מסוייטים. אנחנו הבנים ששנו אל המסע. טיולי התנועה עקרו אותנו מן השיגרה החוזרת על עצמה, נשאו תקווה עמומה של הרפתקאות, תקווה להכיר חבלי ארץ רחוקים ויפים, ונסיוננו לימד אתנו שמטבח קיבוצנו יצייד אותנו ביד נדיבה במטעמים שלא מזדמנים לנו ביום יום, ומעל לכל – נכיר בני גילנו מקיני תנועה אחרים. לאמר את האמת, עיקר ההתענינות שלנו התמקדה בבנות היפות שבהן התברכו הקינים הללו.
דור לדור יביע אומר, ותלמידי הכיתה שמעלינו שמחו לחלוק עימנו את חוויותיהם מהטיול דאשתקד. הם תיארו באוזנינו את נפלאותיו תוך שהם מרבים להלהיט את דמיוננו בתיאורים ציוריים של הרפתקאותיהם המופלאות. הגם לנו בטיולנו הבא לטובה, צפויים כל הניסים והנפלאות הללו ?…
בשנת 1963 היינו בני קבוצת "רימון" בכיתה י"א. חופשת החנוכה הגיעה, ועל פי חוקי היקום ותקנון השומר הצעיר, ידענו כי מצפה לנו טיול התנועה למכתשים.
זאת לדעת : תהילתו של קיבוץ העוגן הלכה לפניו לא רק בזכות "העוגנפלסט",כי אם גם בזכות גידול המלונים שלנו, שחקלאינו טיפחו ופיתחו באהבה ובמסירות. עד מהרה התפרסם הזן המיוחד "מלוני נעוגן" שנתחבב גם על שווקי אירופה. נוהג חדש השתרש אצלנו – מידי שנה נשלחו שתי התיבות הראשונות של המלונים אל שולחנה של מלכת בריטניה ירום הודה, המחבבת מאוד את המלונים הערבים לחיכה.
מה כל זה שייך לטיולי התנועה, תשאלו ? שייך גם שייך… ועוד איך ! עליכם לדעת כי מגדלי המלונים בקיבוצנו היו אנשים בעלי דמיון ותושיה, שלא קפאו על השמרים, אלא ייגעו את מוחם כיצד לפתח את הזן המיוחד וכיצד להגיע ליבולים משובחים יותר. לשם כך ערכו ניסויים שונים עד שהגיעו אל מטרתם. במאמץ להגיע אל שווקי אירופה ראשונים ולהקדים את חקלאי היבשת שטרם נעורו מתרדמת החורף, החלו חקלאינו לגדל את המלונים בתוך מנהרות פלסטיק נמוכות וארוכות, כשאת יריעות הפלסטיק סיפק המפעל הקיבוצי שלנו. השיטה שהמציאו הייתה מבריקה בפשטותה ולא דרשה ציוד יקר ומתוחכם. די היה בכמה חוטי ברזל שניתן היה בקלות לקופפם ולתקוע את קצותיהם בשני צידי הערוגה. עתה נדרש היה למתוח יריעת פלסטיק שקופה כל הברזלים (לשם כך פיתחו מסגרי הקיבוץ מתקן מיוחד שהורכב על טרקטור), לחורר אותה פה ושם כפתחי אויר, ןלהזמין טרקטוריסט שיסע מעל הארוגה ויכסה את שולי היריעה ברגבי אדמה. היה זה חידוש עולמי שהוכיח עצמו מעל למשוער : HAOGEN MELONS חגגו את נצחונם באירופה, וחקלאי ספרד ואיטליה עמדו משתאים ואובדי עצות.
כאן הקורא חסר הסבלנות שואל עצמו ודאי – מה לכל זה ולטיולי התנועה ? ובכן, מנהרות הפלסטיק ממלאות תפקיד נכבד בסיפורנו, וכך היה : איציק אגם בן קבוצתנו, התבונן במנהרות הפלסטיק הנמוכות , והגה רעיון – אם הפלסטיק טוב לשתילי המלונים הרכים, למה שלא ייטיב גם עם נערי ישראל ? עד מהרה ניסינו את הפטנט החדש, וגמרנו עליו הלל : מנהרת הפלסטיק נתגלתה כאוהל ראוי למגורי אדם, ומעלותיו רבות : קל משקל, תופס מקום מועט, אטום לגשם, אינו עולה בכסף, ולהקמתו נדרשו רק שלשה חוטי ברזל גמישים ויריעת פלסטיק קצרה, וניתן להקימו בכמה דקות.
הטיול שלנו למכתשים נערך בחופשת החנוכה, בחודש דצמבר ,כשהלילות במדבר קרים מאוד. אוהל המגונן בפני הצינה הוא ברכה שאין עליה עוררין. כאשר הגענו מותשים לחניית לילה במכתש הגדול, בתום יומנו הראשון למסע, שלף כל אחד מאיתנו מתרמילו את החישוקים ואת יריעת הפלסטיק, הקים במהירות אוהל וחיזק אותו באבנים סביב שוליו. שמנו לב שנערים ונערות מקינים אחרים , מביטים במעשינו בפליאה ובקנאה.
"איזה כיף יהיה לכם לישון כך !" קראו אחדים.
ואכן, היה כיף. בערב הזדחלנו כל אחד לתוך מנהרתו- אוהלו, השתחל לתוך שק השינה שלו וישן שנת ישרים. עד שעות הלילה המאוחרות נשמעו קולות רמים מכיוונן של קבוצות אחרות. צינת הלילה המדברית חסרת הרחמים אילצה אותם לקפץ ולקרטע בכדי להתחמם מעט. כאשר נזקק מי מאיתנו להטיל את מימיו באמצע הלילה, היה מזדחל ללא רצון מתוך אוהלו, ניצב לידו ומשתין על האדמה. כל בוקר מיהרנו לקפל את אוהלינו ולטחוב אותם לתוך תרמילינו, כששוב אנחנו מלווים במבטי קנאה.
ביום מסענו האחרון, תרמנו בנדיבות לב את החישוקים ויריעות הפלסטיק לחברים מקינים אחרים, ציוד שהתקבל בשמחה רבה.
בשובנו הביתה מן הטיול, עייפים וגדושי חוויות, ציפתה לנו בחדר האוכל סעודת מלכים, ובסיומה התפזרנו לחדרינו, התקלחנו והלכנו לישון. שותפי הנצחי למגורים היה גבי, שהיה תמיד שותף נאמן לכל תעלולינו. "מקס ומוריץ" היה כינוי שהודבק לנו מכבר על ידי בני קבוצתנו. נרדמתי מהר ושקעתי בשינה עמוקה. באמצע הלילה שמעתי לפתע כמו רחש של גשם מכה בגג ביתנו. פקחתי את עיני ונדהמתי. ליד מיטתי עמד גבי במכנסי פיג'מה מופשלים, עיניו עצומות, על פניו ארשת שלווה, כשהו מטיל את מימיו בקשת על השמיכה שבה התכסיתי…
"גבי, מה אתה עושה?!!" – זעקתי.
גבי הקיץ באחת, בקושי פקח את עפעפיו ואמר בשקט :
"אויש, חלמתי שאנחנו עדיין בטיול, ויצאתי לרגע מהאוהל…"
גבי חזר למיטתו ומיד המשיך לישון, ואילו אני נאלצתי לקום ולהחליף את כל מצעי מיטתי הרטובים.
פלא שלעולם לא אשכח את "טיולי התנועה"?
