טעו בשבט (ט״ו בשבט) | גדי גדיש

אני מודה קבל עם ועדה: חשבתי תמיד שהחג נקרא "טעו בשבט" ולא ט"ו בשבט.

בשנים הראשונות של הקיבוץ, טקסי ט"ו בשבט אורגנו ע"י שניו ז"ל וצוות הנוי והם החליטו אילו עצים יינטעו והיכן. אנחנו הילדים, חגגנו עם פירות יבשים.

לכבוד חג ט"ו בשבט, החלטתי לכתוב את סיפורם של כמה עצים בקיבוצנו, השזורים בחיינו עד היום.

סיפור העצים בקיבוצנו מתחיל משלושת עצי השיזף אשר ביום העליה לקרקע, היו העצים היחידים בכל ה"נקודה". את גילם אינני יודע, אבל שניים מהם שרדו את פגעי הזמן והם עומדים במקומם עד היום.

העץ הבא הוא עץ האלון הענק, העומד בפינה הצפונית של מגרש המשחקים. עוזי גרטלר מספר: "העץ ניטע ב-1951 על ידי חברת הילדים בהדרכת יעקב פואה. השתיל נקנה במשתלה בכפר חיים. העץ עומד במלוא תפארתו והוא אולי הגדול בעצי הקיבוץ כיום".

לא רחוק ממנו עומד עץ השקמה, שניטע גם הוא באותה שנה. ומכאן לט"ו בשבט 1959. אנחנו, ילדי רימון, עם מוטיו ז"ל, נטענו את חורשת האקליפטוס שעומדת עד היום מצפון לגן ירדן.

עוד סעיף מיוחד לענייני עצים היה לסבא טולסטוי ז"ל, (משה כץ, אביה של בת עמי בסן), אשר נטע עצי זית וחרובים ברחבי הקיבוץ.

בט"ו בשבט נוסף נטענו אנו, בני קבוצת רימון, 5 עצי פקאן כל אחד ליד ביתו.
ועל עץ המנגו הראשון – נתן יונגרייס ז"ל, (אביה של מרגה דה בריין), נשלח ללמוד טיפול בגידולים סובטרופיים ב"מקווה ישראל" ב-1949. כשחזר, הביא שתילים של עצי פרי שלא הכרנו עד אז. הוא הביא את הפקאן הראשון, גויאבות, פיטנגו, שזיף ומנגו. השתילים נשתלו בגינת ביתו, שהיה ממוקם בבניין ליד המרפאה.

עץ המנגו עדיין שם, עומד בגבורה ברוחות הזמן וממשיך להניב פירות, למרות גילו המופלג.

מרגה מספרת: "בעונת המנגו היינו באים הביתה ב 16.00, ואבא באושר גדול היה חותך את המנגו לארבעה חלקים שווים לכל אחד. והגרעין… לאמא. זה היה הממתק ההכי נפלא בעולם".
בשנת 2007, חג ה-60 להעוגן, נטע ויצו קורן ז"ל, שדרת עצי זית משני צדי הדרך המובילה לבית הקברות שלנו.

יומולדת שמח לאילנות ולכל בית ישראל