כרטיס צהוב מהשופטת | גדי גדיש
הקורא מיד יקבל את הרושם שמדובר בכדורגל , אף שדי נדיר לראות שופטת כדורגל בארצנו הקטנה.
סיפורנו מתחיל כשאני (”עבריין התנועה") נהגתי בדרכי הביתה. ליד מדרשת רופין עצר אותי שוטר תנועה וסימן לי לחנות בצד הכביש. הוא ניגש אלי ואמר לי שנסעתי במהירות שמעל המותר. הוא ביקש את רשיון הנהיגה שלי והודיע שעלי להתייצב במשטרת התנועה בנתניה תוך שלשה ימים. בהמשך הדרך הביתה הבנתי שנהייתי ל"עבריין תנועה".
כעבור שלשה ימים הגעתי למשטרת התנועה , חיכיתי בתור (תור ארוך של עבריינים כמוני…), עד שהגיע תורי. קיבל אותי קצין תנועה שדיווח לי שהיות שזו עבירה ראשונה, אני מקבל בחזרה את רשיון הנהיגה אבל….בגלל עבירת המהירות עלי להתייצב בדיוק בעוד שנה (!!!) בבית המשפט בנתניה, למשפט.
כעבור שנה התייצבתי בבית המשפט לראשונה בחיי. חוויה… הרבה עבריינים, כנראה כבדים ממני, מלווים בעורכי דינם, ורק אני לבד. כשהגיע תורי, השופטת קראה את כתב האישום, וכשסיימה שאלה אותי אם ברצוני לאמר משהו. עלה בראשי רעיון להשוות את מקרה העבירה שלי לעבירת כדורגל. אמרתי לשופטת : "כבוד השופטת, כמו בכדורגל, בעבירה ראשונה מקבלים כרטיס צהוב. אנא התחשבי בי". ראיתי חיוך על פניה כשענתה : "טוב. אתחשב. אני גוזרת עליך קנס של 60 ₪ בשישה תשלומים." נו טוב, הארנק שלי לא נבהל מקנס שכזה. אבל, למדתי להיות עוד יותר זהיר כשאני נוהג בכבישי הארץ.
ברצוני לנצל הזדמנות זאת להודות מכל הלב למרב ורווית, שהעניקו לי את הבמה הזאת ואיפשרו לי להעלות כאן את זכרונות הילדות שלי מהימים ההם בקיבוצנו, זכרונות שמלווים אותי כל חיי. כולי מלא תקווה שתמצא הדרך להמשיך במסורת הכל כך חשובה של הוצאת גליונות "ביתנו". עוד תודה ליעקב גוטרמן שאייר, לרוני שני שעסקה בעיצוב הגראפי, למרגה וליאורה שבעזרתן העליתי על הכתב את סיפורי. תודות מכל הלב.
