מתגרדים | גדי גדיש

בשנות החמישים השתוללה מגפת פוליו בארץ והיא לא פסחה על ילדי קיבוצנו. כמה מצבות אפורות קטנות וישנות בבית העלמין שלנו שנחבא בין הפרדסים, מהוות כיום עדות אילמת ומצמררת לביקורה של המחלה הקשה הזאת בקיבוצנו.

לחרדתם הרבה של הורי, חיידק הפוליו היכה גם בי. ילד בן שלוש הייתי ולא הייתי מודע כלל לגודל הסכנה והטיפול המסור והאוהב בו זיכיתי מכל המבוגרים שסביבי, נסח בי ביטחון המרחיק כל פגע. הטיפול היומיומי בי כלל בין היתר, עיסוי יסודי ממושך של כפות רגלי, תוך דגדוגם המענג. בטיפול זה התאהבתי מדגדוג ראשון ומידי יום חיכיתי בקוצר רוח לבואה של תמרקה, כדי להפקיד בידיה האמונות את כפות רגלי הקטנות ולזכות במנת הגירוד היומית המענגת.

לקורא התמהה ארשה לעצמי להזכיר אפיזודה קטנה שבוודאי קרתה ביום מימי הקיץ הלוהטים בילדותו הרחוקה, כאשר בלי משים הוא דרך על דבורה וזו עקצה את כף רגלו היחפה וגרמה להתנפחותה. הקורא הישר לא יכחיש בוודאי שכעבור ימים אחדים הוא חש בצורך עז לגרד את כף רגלו העקוצה וככל שהוא מגביר והולך את גירודו, אין הדבר גורם לו לפרצי צחוק, כפי שמקובל לחשוב, אלא הגירודים הזרימו באורח פלא לאורך גופו ריטוטי הנאה עילאיים. עיסוייה של תמרקה הטובה גרמו לי, כך מסתבר, להתמכרות קשה.

בחלוף סכנת הפוליו, מחלה ממנה נחלצתי למזלי ללא פגע ובחלוף עונות ושנים תחביב הגירודים נשאר עימי כחבר קבע נאמן.
בסתיו 1983 ועדה מיוחדת מטעם משרד החוץ החליטה לשלוח חבורת זמר ישראלית לדרום אמריקה, על מנת להופיע שם ב"שבוע ישראל" בפני קהילות יהודיות בוונצואלה ובברזיל. שמחנו והרגשנו מוחמאים כאשר נבחרה חבורת הזמר שלנו דווקא. ההודעה שמחה אותנו כמובן אך גם הלחיצה. רק חודש אחד נותר לטיסתנו והמלאכה הייתה רבה ביותר: היה עלינו לבנות רפרטואר מתאים כולל שירים חדשים ביידיש, לדינו, ספרדית ופורטוגזית. תכנון ותפירה בהולה של תלבושות חדשות ההתראה הייתה קצרה והמהומה רבה.

אחרי חודש שלם של חזרות אינטנסיביות ומתישות מראנו חבורת הזמר של קיבוץ העוגן לדרום אמריקה. כולנו התרגשנו לקראת ההופעות ביבשת הרחוקה, אך אני נשאתי בסתר ליבי גם חלום פרטי ישן שנתמן בי בעודי ילד ועתה קיוויתי להגשימו: לבקר ולו פעם בחיי, באצטדיון הכדורגל הגדול בתבל "המרקאנה" המהולל שבברזיל. מי מחובבי הספורט המושבעים אינו חולם על רגע שכזה? והנה אנחנו בריו דה זנרו. אין להשמיט את ההזדמנות שהחיים זימנו לנו. אני וישראל חברי ממהרים לקנות כרטיס כפול לשני משחקים בין ארבע קבוצות הכדורגל הטובות בברזיל. אני מלטף את הכרטיס באצבעותיי כמתקשה להאמין… אני לא נאלץ לאמץ את עיני מול תצלום קטן של ה"מרקאנה" ב"משמר לילדים" אלא רגלינו אנו נטועות עתה באצטדיון הענק, שסדר מופתי שורר בו ואוהדי בוטה-פוגו מזה ואוהדי סאנטוס מזה, מניפים דגלים וצעיפים צבעוניים ומתחילים בתרגולת העידוד הקולני.

אני פעור פה לנוכח כל מה שמסתחרר סביבי: הדוכנים הרבים המציעים נקניקיות חמות ומאכלים מפתים אחרים, מוכרי המשקאות הבאים אל מושבך ומציעים לך מיני משקה שלא טעמת מעודך, לא בקיבוץ ואפילו לא בקיוסקים המהוללים של תל אביב שיכולים לענג אותך בשלושה מיני גזוז צבעוניים… ומעל לכל האצטדיון עצמו, שמסחרר את חושיך ומפעים את ליבך.

אני חש שברגע מיוחד זה של חיי עלי לחלוק את החוויה המרטיטה עם הזולת. אני מסב את ראשי לעבר חברי ישראל היושב לצידי, ורואה שהוא יושב מורכן ראש ומליט פניו בין שתי כפות ידיו. הבחור ישן… האצטדיון הגדול בתבל רועש וגועש והבחור ישן… אני מביט בו ולפתע – כמו היכה בי ברק : נזרקתי באחת במנהרת הזמן שלושים שנה אחורה…

שנינו היינו ילדים בקבוצת "רימון", שכנים לחדר, שותפים למשחקים והרפתקאות. וגם שותפים למשחק ה"גירודים". מידי ערב כשהמטפלת הסתלקה לאחר שעת ההשכבה, הייתי קורא לישראל לבוא למיטתי לגרד את כפות רגליו מאה גירודים. ההסכם היה הדדי, ובתום ספירת המאה, היה על ישראל כמובן, לגרד את כפות רגלי מאה פעם. כך קרה שבאחד הערבים כאשר סיימתי לגרד את כפות רגליו, נוכחתי לדעת שהברנש ישן שנת ישרים…בדי עמל הצלחתי להעירו ולשלוח אותו למיטתו. למחרת פיטרתי את ישראל מתפקידו והשמנתי במקומו את אברי בן קבוצתנו. גירדתי נאמנה את כפות רגליו, וחיכיתי לגמול נאות מצידו, שוב נוכחתי בצער שגם אברי נרדם במיטתי ולא הסתפק בכך אלא גם… הרטיב אותה כהוגן. הפעם לא נדרש ממני מאמץ רב לשכנע אותו לחזור למיטתו היבשה והמוכרת.

הקבוצות עלו כבר על המגרש… לו היה רק מישהו שיגרד את כפות רגלי, החוויה יכולה הייתה להיות מושלמת.