נפלאות משטרת ריו | גדי גדיש
נכנסנו לשגרת הופעות, חבורת הזמר, בריו דה ג'נרו. ההופעות הסתיימו בשעות הערב המאוחרות, ואילן ואני הלכנו ברגל מרחק של כקילומטר , לבית של קלריסי שאצלה התארחנו. לילה אחד מצאנו עצמנו בדרך לביתה כשבגדי ההופעה ארוזים בתיקים פלסטים , מונחים על כתפינו. לפתע התקרבה מולנו ניידת משטרה עמוסה חבורת שוטרים שסיירו ברחוב. כנראה שמשכנו את תשומת ליבם – שני ליצים פוסעים ברחוב שומם בשעה מאוחרת כשעל גבם שקים חשודים. שני שוטרים ירדו מהניידת והחלו לדבר איתנו בפורטוגזית. כמובן שלא הבנו מילה , מלבד המילה "דוקומנטים". הבנו שהם מבקשים תעודות מזהות, אלא שחזרנו מהופעה בעוד הדרכונים שלנו נותרו בביתה של קלריסי. "טמבלים שכמוכם" אמרתי בעברית שאותה כמובן לא הבינו. "הדוקומנטים שלנו ברחוב פאולה פרייטאש בבית של קלריסי". קיווינו ששם הרחוב יתן להם רמז כלשהו… אולם השוטרים לא הבינו. הם פקדו עלינו להרים ידיים וערכו חיפוש בבגדינו. זה היה רגע מביך ומלחיץ, שהרי ידעתי שאילן נושא אקדח אותו קיבל מהשגרירות הישראלית לשם אבטחה. כשסיימו את החיפוש עלי עברו אל אילן. הצעתי לו להראות מייד את הקדח לשוטרים, לפני שיגלו אותו בעצמם. כשראו את האקדח, מיד קפצו עוד שוטרים מהניידת עם נשק שלוף והוליכו אותנו אל קיר אבן בצד הכביש והעמידו אותנו עם הפנים אל הקיר בידיים מורמות כשנשקם שלוף כלפינו. האקדח כמובן נלקח. משלא מצאו דבר חשוד נוסף, פקדו עלינו לעלות לניידת. התיישבנו על המדרכה וסרבנו לעלות לניידת. שוב אמרתי את כתובתה של קלריסי ואת שמה ולבסוף הבינו השוטרים ולקחו אותנו בניידת לביתה של קלריסי. בחדר הכניסה ראה השוער את השוטרים , נבהל ועשה עצמו כאילו אינו מזהה אותנו. בכל זאת קרא לקלריסי וזו משהגיעה לקצה המדרגות והבינה מה קרה, פרצה בצעקות על השוטרים, בטענה שאינם מכבדים אורחים שמופיעים בפסטיבל שבוע ישראל. כשהבין מפקד השוטרים שפגע בנו, ביקש לפצותנו על אי הנעימות והציע לקחת אותנו למועדון לילה מקומי. השעה הייתה כבר 3 לפנות בוקר ובידיעה שלמחרת עלינו להיות ערניים לקראת הופעה נוספת – סרבנו בדרך מכובדת. האקדח הוחזר לאילן, וחזרנו לשגרת השבוע שלנו. לסיכום – חווינו חוויה מיוחדת והרווחנו טרמפ בניידת משטרה.
