על חמורים ותפוחים | גדי גדיש
היינו בכיתה ה', ילדי קבוצת רימון, כאשר לאחר הסתודדויות והתייעצויות, החלטנו לצאת למבצע. הכוח מנה חמישה בנים נחושים, חלקם עזי לב וחלקם שידעו להסתיר היטב את חששותיהם מפני הלא נודע.עליכם לדעת שבימים הרחוקים ההם חיינו התנהלו בצניעות נזירית, וגם ארוחותינו בבתי הילדים לא חרגו בהרבה מצווי הצניעות שהותוותה. כך למשל מחירי הפירות בשוק הרתיעו את את האקונום מלקנות לנו פירות אשר אהבנו. כך הפך תפוח העץ העגלגל והריחני למשאלת לב המגירה ריר מפינו, לקינוח שהפך לנדיר יותר ויותר.
מטיולינו הרבים בסביבה ידענו שצפונה לנו, מעבר לפרדס של קיבוצנו, שוכן מטע תפוחים גדול של קיבוץ גבעת חיים, ובדיוק זו העונה בה העצים עמוסי פרי, ותפוחיו גדולים וריחניים ומושכים את העין בגוניהם הירקרקים צהבהבים ועד לאדום עז שאין לעמוד בפני כוח פיתויו.
הצטיידנו בתרמילים גדולים, חיכינו לשעת כושר מתאימה, וכשהזדמנה לנו, יצאנו לדרך. היינו אז בכיתה ה' ולפנינו דרך ארוכה של שני קילומטרים תמימים, שיש לחזור בה ועוד עם תרמילים כבדים עמוסי תפוחים. כשהגענו מיוזעים ומתנשפים אל היעד, השתופפנו בשקט ובחנו בקפידה את השטח, כדי שאיש לא יפריע לנו במבצע. לחוסר מזלנו, המודיעין שהיה בידינו היה מוטעה. התפוחים טרם הבשילו די צרכם, החמה טרם צבעה את קליפותיהם בצבעיהם המושכים, והם הוריקו בירקותם המשמימה. אולם, אנחנו דבקנו במשימתנו. הרי לא לשם נסיגה משפילה בידיים ריקות עשינו את המבצע!
התחלנו לקטוף בחיפזון תפוחים ירוקים, בוחרים את הגדולים שבהם, ותוחבים אותם בבהילות לתוך תרמילינו. ללא השתהות יצאנו לדרכנו חזרה. דרך העפר התפתלה בין שדות ופרדסים, התרמיל היה כבד ומעיק, והזעה ניגרה על פנינו. קיבוצנו הלך וקרב, וכבר הצטיירו לפנינו מגדל הסילו והבתים הראשונים. עצרנו בפאתי הקיבוץ, והתייעצנו על המשך הדרך. התאמצנו להסתיר את התרמילים שהרי חציית הקיבוץ עם תרמילים תפוחים עלולה הייתה להחשיד אותנו. אמצעי הזהירות בהם נקטנו כנראה לא היו מספיק יעילים. כאשר התקרבנו לבית הילדים שלנו, הבחין בנו אחד החברים. צהלת המנצחים שלנו המלווה בפלגי זיעה, והתרמילים שעל שכמינו, ובעיקר העובדה שאיש מהצוות החינוכי לא היה עימנו, עוררו את חשדנותו. בהיותו חבר קיבוץ נאמן, מיהר להודיע ל"שלטונות" את שראו עיניו.
כבר באות ערב, אחר ההשכבה, ראה איציק שטרם נרדם, כיצד מאיר המחנך שלנו , חולץ את סנדליו , ועל בהונות רגליו שם פעמיו לעבר הארונית של איציק. תחת שמיכתו ראה איציק אחוז פלצות, כיצד מאיר מפשפש בתרמילו ונוטל ממנו תפוח גדול וירוק, חומר מרשיע למופת, ויוצא לדרכו.
למחרת, בכיתה, ידע כבר מאיר את שמות הילדים שנטלו חלק ב"מבצע התפוחים". הוא קרא בשמותינו, העמיד אותנו לפני לוח הכיתה, ודרש מאיתנו להביא את התרמילים. כאשר אלה נערמו על השולחן, הוא רוקן את תכולתם והציג בפני כל הכיתה את השלל הירוק הרב. עתה הצביע על כל אחד מאיתנו ונתן בנו סימנים:
"אתה חמור א'… אתה חמור ב'… אתה חמור ג'…." וכאשר הגיע אל צבי, אמר: "אותך אני בכלל לא מבין… אתה?! "
בעוד כולנו צברים לתפארת, צבי הגיע אלינו מאירופה, ומחנכנו כנראה ניסה לבטא את פליאתו שצבי, ילד אירופאי, הסתפח אל חבורת ילדים אסיאתים פרועים. אינני בטוח שהבנו את זה אז, או שמא רק כעבור שנים רבות, כשהיינו במוסד החינוכי, ושמענו לראשונה את מילותיו של שייקספיר "הגם אתה ברוטוס?!"…
אחר טקס ההשפלה, הגיע תורו של העונש החינוכי. מאיר התיישב ליד השולחן אל מול הכיתה, בסכין שבידו חתך כל תפוח לפלגיו הקטנים, כינסם בקערה גדולה שעל ברכיו, עד שצמח בה הר סלט של תפוחים. כאמור, התפוח הפך לקינוח די נדיר במקומותינו, וריר ניגר מפינו לנוכח הר פלחי התפוחים, אך כולנו התנחמנו בעובדה, שמי שזכה בסופו של דבר בסלט הפלאים היה לא פחות ולא יותר – פזיז, חמורנו האהוב, דייר כבוד במשק הילדים שלנו. מימיו לא זכה כנראה לארוחה מלכותית שכזאת….
