תחיית המתים | גדי גדיש

סיפורנו מתחיל בחג הביכורים 2018. החג נחוג אצלנו ברוב עם, והנה אני כבר על המדשאה הגדולה, אל מול הבמה המקושטת, שמעליה נישאים שני מגדלי הסילו, מסחמלי ההיכר של קיבוצנו. החברים, ילדיהם ואורחיהם הרבים, כבר נוהרים לכאן, פורשים שמיכות, מיצבים כיסאות מתקפלים, והשטח רוחש פעלתנות עליזה.

אני תר אחר מקום תצפית נוח ומתמקם בו. כולי דרוך לקראת ההפתעה שתזומן לבאי הטקס. הם אינם יודעים על כך, אך חבר טוב גילה לאוזני לפני יומיים, ומאז כמו נדרך בי קפיץ סמוי : במצעד הכלים החקלאיים והטרקטורים, אמור לעבור לפני הקהל לא פחות ולא יותר מאשר ה"פארמל" הצרפתי הישן הזכור לטוב ! כן כן, ה"פארמל" בכבודו ובעצמו !

הטקס מתחיל, ילדי הגנים עטורי הזרים מביאים לבמה את סלסילות הביכורים, הורים נרגשים מוזמנים לעלות לבמה לקול תשואת הקהל, להציג את עולליהם שנולדו במשך השנה החולפת, ועתה סוף סוף קורא הכרוז בקול גדול : " שיירת הכלים החקלאיים – נוע נוע !" כל חושי נדרכים באחת. הנה הגיע הרגע הגדול לו ציפיתי. מתוך בליל קולות הטרקטורים המניעים צדה אוזני את קולות שיעולו של ה"פארמל" האדום הזקן, שכמו בקסם נשלף מהעבר הרחוק כל כך, והנה הוא כבר מתגלגל מולי במורד הכביש, נהוג בידי ישראל חברי, כשבנו אילעי ישוב לידו ועל ברכיו נכדו יונתן.

בלי משים אני נושא את עיני אל השמיים : האם סבא פוקסי רואה בגאווה את החזיון המרגש?…

בו במקום אני מבטיח לעצמי לנסות להתחקות דרכי חייו המפותלות של ה"פארמל" הישיש, ולהנציחן בכתב. למחרת בשוך ההתרגשות הנוסטלגית שהציפה אותי, אני נרתע מעט מפני הקשיים. במה מתחילים ? כיצד?…

גיבור סיפורנו האדום קשור קשר אמיץ בענף המלונים, שהיווה במשך שנים רבות מקור גאוותנו וגם פרנסתנו. הכל התחיל בשקית קטנה שהגיעה בדואר מהונגריה, בשנת 1952, מאחיו של פוקסי, ובה זרעי מלונים מארץ הגולאש והפפריקה. פוקסי זרע את הזרעים לנסיון וקיווה שארץ חלב ודבש תאיר להם פנים. ואכן כך היה, המלונים צמחו יפה, וענף המלונים נולד בקיבוצנו לתפארת מדינת ישראל. כל ענף כידוע לכם זקוק לידיים עובדות, לכן, כעבור שנה הצטרפו לצוות נחומקו ונתן מילר, חקלאים ותיקים מנוסים ומסורים. הענף החדש צבר תנופה וזכה להערכה.

בשנת 1956, ארבע שנים בלבד לאחר עלייתם ארצה של הזרעים מארץ המדיארים, הגו עובדי הענף רעיון מקורי: כדי להקדים את כל המשווקים לאירופה, החליטו להתחכם וליצור לשתילי המלונים תנאים משופרים שאפשרו להם להתפתח ולהבשיל, בזמן שמדפי החנויות באירופה ריקים עדיין ממלונים. הוחלט לבנות מנהרות פלסטיק נמוכות, בהן, כך קיוו עובדי הענף, יבשיל הפרי מוקדם יותר. נסיון שנעשה, עלה יפה, ועד מהרה כוסו שורות השתילים ביריעות פלסטיק . שני מסגרים מוכשרים, חברי הקיבוץ – מרצי ואריה א. טרחו ופתחו מתקן מיוחד שאיפשר פריסה מדוייקת ומהירה של היריעות, שהיו אצלנו בשפע. בסמוך למקשת המלונים התנשא מפעל "העוגנפלסט" שסיפק בשמחה יריעות לאחיו הצעיר – ענף המלונים, שעשה את צעדיו הראשונים.

המלאכה המייגעת של פריסת יריעות הפלסטיק, הופקדה בידי הטרקטור הקטן Farmel a, שקולו הצורמני היה כקול צבוע מיילל. בשנת 1960 הוא נדחק מן הזירה עלידי טרקטור גדול רחב וחדש, שהתאים יותק לפרישת מנהרות הפלסטיק. הענף הלך והתפתח, מתחבב על הבריות וצובר מוניטין. מסורת חדשה נתחדשה אצלנו בעקבות שגשוגו של הענף: בתחילת כל עונה, שתי קופסאות מלונים הדורות, נשלחו אל שולחנה של אליזבט מלכת בריטניה, שמלוני "דבש העוגן", כך היו מכונים, נתחבבו עליה במיוחד.

מי זקוק לפרסומת טובה יותר מאשר חיכה המעודן של מלכת בריטניה?…

בשנת 1958 קיבל פוקסי מיודענו , יחד עם צוות ענף המלונים, את פרס קפלן היוקרתי, והפרי העגלגל הצהבהב והריחני הפך לאחד מסמלי קיבוצנו.

הבה לא נשכח את גיבור סיפורנו – ה"פארמל" הצרפתי הגדול, שנועד לו תפקיד לא מבוטל בצמיחת ענף המלונים. הוא משך בעול שנים רבות, ועברו עליו הרפתקאות שונות. לא חסר שאחת מהן אף תסתיים באסון נורא. וכך היה: באחד הימים ביקש יהושע נ. מנחומקו , להניע את הטרקטור שעמד באותה שעה בסככת המלונים, ולהוציאו החוצה. נחומקו שרגיל היה לנהוג במיומנות בעגלה הרתומה לטיטו הסוס היגוסלבי ששרת נאמנה את הענף, ידע היטב את רזי העגלונות אך על טרקטור עלה לעיתים רחוקות. עתה עלה על הפארמל, התניע, והחל לנסוע לאחור. כשהטרקטור החל להתגלגל אחורה, ביקש נחומקו לעוצרו, אך לא ידע כיצד בדיוק לעשות זאת. כל העובדים ששהו בסככה שמעו את צעקותיו של נחומקו : "הופ! הופ! "… כפי שנהג לעצור את טיטו הסוס…. אלא שהפארמל הצרפתי אדיש היה למונחי איכרים שהובאו משדות סלובקיה. הוא התגלגל אחורנית והתנגש באחד מעמודי הסככה.

אחר שרות ארוך ונאמן, הגיעה שעתו של הפארמל הצרפתי לצאת לגמלאות. עתה הועבר הטרקטור לחצר "גן ירדן", לשמחתם של הזאטוטים. גם כאן לא תמו צרותיו. יום אחד נזדמן למקום פקח של המועצה והודיע שהטרקטור מהווה מפגע בטיחותי ויש לסלקו לאלתר. חיש מהר מצא הפארמל הישיש את תחנתו האחרונה, כאשר הושלך בהשפלה אל בור האשפה של הקיבוץ. "תחנתו האחרונה" אמרנו? לא בדיוק. שמוליק השופליסט הזדמן יום אחד אל בור האשפה, הבחין בפארמל והזעיק את חברו גרי ק. מקיבוץ עין החורש, הידוע כחובב טרקטורים ישנים מושבע.

"בוא מהר להעוגן, מצפה לך הפתעה" אמר לו. גרי לא התמהמה, נסע להתרשם, ארגן משאית עם מנוף, העביר את הפארמל אל קיבוצו, שם ניצב הטרקטור מספר שנים כאנדרטה דוממת. אבוי לתהפוכות הגורל ! צרפתי גאה מודל 1955, דגם סופר c230  , עומד נשכח ועזוב.

רצה הגורל ובמוזיאון הטרקטורים בעין ורד, חסר היה באוסף, טרקטור פארמל. ארז מנכ"ל המוזיאון חמד את הטרקטור הישיש ובעיסקת חליפין רכש מעין החורש את הפארמל. במאמצי להתחקות אחר דרכי חייו הנפתלות של הפארמל, התקשרתי אל ארז, ושמעתי מפיו את הסיפור הבא:

בשנת 2009 ביקר במוזיאון שלנו ישראל פוקס, חבר קיבוצכם, והביא לי לצפיה סרט בשם "איש המלונים", בו מצולם פוקסי אביו כשהוא נוהג בטרקטור פארמל ומכסה שורות ארוכות של מלונים ביריעות פלסטיק. לאחר שצפיתי בסרט, שאלתי את ישראל אם הוא רוצה לראות במציאות את הטרקטור המככב בסרט. הלכנו אל הפארמל הישיש שהשנים גרמו לו להראות איום ונורא. קשה היה לישראל לראות את הישיש הצרפתי בשפל עליבותו. הוא שאל אותי מה ניתן לעשות כדי לשפצו, ועניתי לו שבמחיר כמה אלפי שקלים המוזיאון יכול לשפץ את הטרקטור ובכך להנציח את אביו פוקסי.

כמה ותיקים בני 70 ומעלה, העובדים בהתנדבות במוזיאון כל יום שישי, הפשילו שרוולים ובמהירות אין קץ נרתמו לעבודת השיפוץ. היו ביניהם צביקה א' ממכמורת, תומר ב"ש ואורי ח' מחירות, יגאל נ' מבת חן. החברה פשוט נתנו את נשמתם לפרוייקט. גדי מבני ציון השיג בארצות הברית חלקים שהיו חסרים בארץ, בעיקר מיכל הדלק, והמלאכה התנהלה במלוא המרץ. לשיפוץ ישיש הסטורי שכזה, נדרשו כוח אילתור ותושיה.נרכשו צמיגים חדשים ולמלאכת הפחחות נרתמו איקי מעין שריד ואביו אמנון מרמת השרון. חיים ר' החשמלאי של המוזיאון דאג למערכת החשמל, ולבסוף נצבע הטרקטור בצבעו המקורי. תאמינו או לא, הפארמל הצרפתי הישיש הוחזר לחיים, הוא שמיש ונוסע כבימין הרחוקים.

סיפורנו מגיע אל קיצו. מי שמזדמן אל מוזיאון הטרקטורים בעין ורד , יראה לפניו את הפארמל שלנו, ובזכות בנו, זכה פוקסי איש המלונים להנצחה הולמת ויפה. אנחנו חברי העוגן ילדיהם ונכדיהם, זכינו השנה לצפות נרגשים בחזון תחיית המתים של ממש, כאשר פארמלנו האדום התגלגל כמו פעם, ברעש מנועו, אל מול הבמה המקושטת, בחג הביכורים.