אליזבט ונציאנר

ביוגרפיה

אמי נולדה בשנת 1903 בעיירה בסטרצבניה, אשר בצפון הונגריה.
הוריה נפרדו בעודה ילדה קטנה והיא נשארה עם אביה אשר  נפטר צעיר ואמי נשלחה להמשך לימודיה לדודתה אשר התגוררה בשוויץ שם עברו עליה נעוריה. בסיום לימודיה שבה להונגריה והחלה לעבוד כפקידה בתשלובת "טונגסרם" ושם הכירה את אבי שהיה מהנדס כימיה באותו מפעל. הורי נשאו בשנת 1931 ואני נולדתי להם כבת יחידה כעבור שנתיים בעיר הבירה בודפסט.
עד שנת 1942 חיה משפחתי בצורה שגרתית, מסודרת, בהתבוללות מלאה ללא כל זיקה ליהדות וללא התייחסות יתרה למלחמת העולם השניה אשר היתה אז כבר בעיצומה. אימי האמינה בכל ליבה שליהודי הונגריה לא יוכל לקרות כל רע, כי הם קודם כל הונגרים ורק אח"כ יהודים. אולם, בשנת 1942 גויס אבי לפלוגת עונשין שמטרתה היתה שאף יהודי לא ישוב מהחזית הרוסית. פלוגת העונשין הורכבה מאנשים בעלי עמדות מפתח במפעלי ענק כמו "טונגסרם" כי את מקומותיהם חפצו חברי "צלב הקרס" לעצמם.
כעבור 9 חודשים קיבלנו את הידיעה המרה על נפילת אבי בחזית הרוסית, ומאותו יום נשארה אימי לבדה לגדל ולפרנס ילדה בת 9 וכמובן לדאוג גם לעצמה. עם כניסת הגרמנים להונגריה אימי ניסתה בכל הדרכים והאמצעים להציל אותי ע"י הסתתרות בבתי ידידים נוצרים, ברכישת תעודות "אריות" מזויפות וגם ע"י ניירות חסות של האפיפיור. לדאבונה, נחלה לא מעט אכזבות מידי מכרים אשר הבטיחו לעזור וברגע האמת התכחשו לה ולהבטחות שנתנו. באותם ימים קשים, אישה לבדה, מטופלת בילדה קטנה, היתה זקוקה לתושייה רבה על מנת להישרד. לקראת סוף המלחמה נכנסה לגטו מרצונה החופשי כי שם הרגישה יותר בטחון מאשר בבודפשט הנצורה.

עם בוא השחרור החלה אמי לעבוד במזנון של בית האופרה המקומי ולמעשה המשיכה בעבודה זו עד לעלייתה ארצה בשנת 1953. אמי בקשה לעלות כבר בשנת 1948 יחד איתי אך השלטונות מנעו זאת וכך נשארה עוד 5 שנים לבדה בהונגריה.
בבואה ארצה הצטרפה אלינו לקיבוץ וחייתה אתנו כשנתיים. אמא עבדה במפעל בחיתוך צמיגים וגרה כמונו בצריף ללא מקלחת ושירותים אולם מעולם לא התלוננה על התנאים הקשים של אותם הימים. תמיד ידעה לקבל את הקשיים בהומור ובטוב לב. אחרי כשנתיים החליטה לבנות את חיה בחוץ, בתל אביב, ובמשך קרוב ל 20 שנה התפרנסה כמטפלת בילדים ובאנשים חולים במסגרת "מיטיב".
במשך אותם שנים  נשארה קשורה מאד לקיבוץ, לא רק אלינו אלא אל רבים מחבריו אל המבוגרים כאל הצעירים. היא פשוט אהבה בני אדם והם השיבו לה אהבה.
כשנה וחצי לפני מותה הבאנו אותה חזרה לקיבוץ כדי להיות קרובים אליה ולהעניק לה הרגשת בית. לצערנו לאחר סבל של שנה אמא נפטרה מדום לב בגיל 74 בשנת 1977.
חייה לא היו קלים, החל מילדותה הרחוקה, ולאורך השנים הרבות בה חייה לבד  אך היא היתה אדם כה טוב שבמידה והיה ביכולתה לעזור לזולתה נמלאו חייה תוכן, אושר וסיפוק.

מילותיה של יהודית פפאי, בתה.

קישורים נוספים