אסתר פואה
ביוגרפיה
אסתר אלבה קיירה (Ester Alba Ciara) נולדה ב 1926 בפררה (Ferara), בת לארמנדו סורני (Armando Sorani) וטרזה (Teresa) לבית אלמנסי (Almansi). נישאה ליעקב פואה ונולדו להם ארבעה ילדים: ניצה, יואב, דניאל ובן הזקונים ארנון.
אביה ארמנדו, היה פרופסור לספרות, רב ומשורר וכיהן כרב בצבא איטליה במלחמת העולם הראשונה. בין היתר תרגם שירים של ביאליק וכן שירים נוספים מעברית לאיטלקית .
אמה של אסתר טרזה, היתה בת למשפחה מקורבת לאצילים בעיר רג'יו אמיליה. שניים מאחיה נהרגו במלחמות איטליה ביוון ובחבש. שמה של סבתה של אסתר, פורטונה-מזל, לא התאים לשכול שידעה בחייה הארוכים.
לאסתר היה אח בוגר ממנה בשמונה שנים, אלדו, ואחות בוגרת בארבע שנים, חנה-אנה.
כשהייתה בת שנה מת אביה והמשפחה עברה לפירנצה לווילה קטנה מוקפת בגינה עם גנן צמוד שהיא זכרה תמיד את הפרחים שגדלו בה ורצתה לגדלם בארץ. היא סיפרה שהגנן מת מטטנוס בעקבות דקירה מקוץ של ורד.
בגיל ארבע מתה אימה. הזיכרון של אסתר מאימה היה בשני מצבים – חולה במיטה או רוקמת סדינים ומפות.
האח אלדו עבר לבית יתומים בגיל 12 ובגיל 16 יצא לחיים עצמאיים. אסתר ואחותה חנה עברו לבית יתומים של הקהילה (היא נהגה לקרוא למקום "בית ילדים"), וסיפרה שחנה הגנה עליה שם כל השנים. בבית היתומים שכנו כ-12 בנות ובן אחד, בנה של המטפלת, מהגרת מפולין. סביבת הבית הייתה מוקפת בוסתנים שאסתר אהבה מאוד ודיברה עליהם בגעגועים, במיוחד לתאנים שבמקום.
בימי הקיץ הצטרפה אסתר פעמים רבות לטיולים עם הדודים, אחים של אביה. היא זוכרת מסעות קשים. במיוחד זכרה את התקופה בה למדה לרכב על אופנים אך לא ידעה לרדת באופן בטוח. בהמשך החיים בקיבוץ העוגן נהנתה מאוד מהאופנים שעזרו לה מאוד במיוחד בהבאת מצרכים מהכלבו ובנסיעה לבית החרושת כשעבדה בקונפקציה בגיל מאוחר.
בשנת 1939 חנה, אחותה, עזבה את בית היתומים ועלתה לארץ. בעקבות הברית בין איטליה לגרמניה חל איסור על היהודים ללמוד בבתי ספר רגילים והם עברו ללמוד בחברת בני עמם. שם פגשה את מי שהיו לה לחברות עד סוף ימיה- מירי ויטרבו ועדה בולוטין (אמו של דן דן בולוטין).
עם סיום הברית עם גרמניה, כתגובת נגד לכיבוש הגרמני שבעקבותיה, נתן הבישוף של טוסקנה הוראה למנזרים של אזור טוסקנה לקלוט יהודים וכך אסתר עברה שנה למנזר, בו ישנה עם בת דודתה באותה מיטה.
בשנת 2008 ביקרו, אסתר, דניאל וניצה בכפר שבו שהתה כשנה. היא הובאה לשם בחושך ויצאה בחושך ולא הכירה את המקום. תושבים מקומיים השיבו כי ידעו על יהודים שהסתתרו במנזר בזמן המלחמה.
אחרי המלחמה הגיעו חיילים מישראל ואמא הגיעה בעזרתם לחוות הכשרה בקרבת רומא שם פגשה את יעקב, אבי ילדיה, שעדיין היה חייל בצבא הבריטי וריכז את המקום.
אסתר חשבה שהיא לא ראויה להיות בת זוגו ובכל זאת הייתה שם אהבה שנמשכה עד שמתה כשש שנים אחריו בשנת 2012.
רק כשפונה הבית נמצאה חליפת מכתבים שנמשכה כשנה בזמן שיעקב חזר לארץ כחייל ואסתר נותרה באיטליה. בפרק זמן זה הכירה את הוריו, 6 אחיותיו ובני משפחתו הרבים וסוף סוף הרגישה שיש לה משפחה חמה. בהמשך אמא הוכרה כארוסתו ועלתה לארץ באפריל 1947.
אסתר הגיעה להעוגן להתיישבות באזור כפר סבא, בלי שפה ובלי להכיר את דרך החיים והעבודה המקובלים בקיבוץ. למזלה פגשה את בת עמי, אשתו של יאיר בסן, שידעה מעט איטלקית ואת דורית ארדן שהייתה במצב דומה מבחינת תחושת הזרות. יעקב אז כבר למד בסמינר למורים והיה חוזר לקיבוץ רק מדי שבועיים.
היא מאוד אהבה את החיים בקיבוץ, האמינה בכל ליבה בצורת החיים, ברעיון הסוציאליסטי ובציונות, ותמיד מצאה במי לתמוך בזוכרה את הדודים שהפנו לה עורף ואת הסבל בימי המלחמה. פעם אמרה שהיא חלמה להיות פועלת ולא כמו דודיה שעניינם היה במסחר וכן שלא הקדישו לה תשומת לב כבת משפחה.
היא הייתה בררנית בכל מה שקשור לאוכל ולא אהבה את הבישול המקומי-הונגרי-סלובקי. עד סוף ימיה לא הבינה איך אפשר לאכול איטריות מתוקות עם סוכר פרג ו/או בוטנים.
בשנות החמישים עברה קורס בבית החולים העמק אצל דוקטור נסו וניהלה שנים ארוכות את האיזולציה- מקום לילדים חולים בלינה המשותפת. בהמשך עברה קורס של אחראית על בריאות ילדי בית הספר ובהמשך עבדה בפעוטונים.
תמיד השקיעה ביחד עם יעקב בגינה וחלמה על הפרחים שאהבה כילדה. ארנון מוסיף ש"בבית שלנו לא קנו פרחים, והצנצנת תמיד התמלאה מפרחי הגינה: קוסמוס, טגיטיס, קאלות, סיגליות, פטוניות ועוד, לעומת עץ הציקס של יאיר בסן השכן".
כבר בצריף היא ניסתה לבשל פסטה א-שוטה (איטריות ברוטב עגבניות) על פתיליה שעמדה באמצע החדר היחיד. בנוסף קיבלה מדי פעם עוף מאיצו איתן שהיה לולן ושכן, ובישלה אותו עם רוזמרין. היא תמיד הקפידה לכבד את השכנים למרות שלעיתים לא היה הרבה במה, למגינת לבם של הילדים.
ארנון מוסיף ש"אבא היה שר החוץ ואמא שרת הפנים", וכי בילדותו תמיד היה אוכל במקרר: רוטב עגבניות, חצילים מטוגנים, גלידה תוצרת בית: "דניאל היה מגיע ודבר ראשון פותח את המקרר וגומר חצי ממנו… מאוחר יותר הבית תמיד היה מלא בנכדים.
בשנת 2000, אחרי שיעקב עבר אירוע מוחי,אסתר התאמצה לטפל בו בבית בעזרה של מטפלים מהקהילה הקיבוצית עד "שנשברה" כששברה את האצבע הקטנה בלילה קשה במיוחד. לאחר מכן יעקב עבר לבית הסעודי "שיבולים". כשמת ב-2006 המשיכה בחייה ואפילו נסעה יחד לאיטליה עם דניאל וניצה וביקרה בפירנצה את האנשים שעוד היו בחיים, את בית הקברות שבו נקבר אלדו אחיה ואת אחיותיו של יעקב שמהן למדה הרבה ואהבה מאוד.
אסתר ויעקב היוו דוגמא לחיים יפים לאורך שנים רבות עד הזיקנה, שהייתה קשה ועצובה. כמו שאומרים האיטלקים: "הזיקנה מכוערת".
קישורים נוספים
