יעקב פואה

ביוגרפיה

יעקב ג'קומו, פנחס שבתאי נולד 18.9.1920 בעיר אנקונה על הים האדראטי באיטליה, להוריו לידיה לבית ויטרבו ואמיליו פואה.

לידיה למדה באקדמיה למוסיקה ברומא והיתה מורה לפסנתר, אמיליו היה סוכן ליבוא דגי בקלה מנורווגיה.

רק אחרי חמש בנות נולד הבן ג'קומו (מינו) ואחריו בת נוספת.

האחיות לפי הסדר: מרינינה (מימי), סרנה, פיה, לוצ'יה פימפה (אולימפיה) ושרה.

בגיל חמש כשפימפה התחילה ללמוד בכיתה אלף, אבא הצטרף לכיתה שלה ומאז לא הפסיק ללמוד. האהבה והסקרנות לעולם, לטבע ולכל מילה כתובה אפיינו אותו עד סוף ימיו. בעשור האחרון של חייו כשראייתו נחלשה מאוד, חבריו מתקופת האוניברסיטה העברית בשנות הארבעים והצבא הבריטי קנו לו מכונה שמגדילה דפים מודפסים. היה  לו קשה להסתפק בשמיעה, מגע הדפוס והמילה הכתובה ליוו אותו כל חייו, כמו גם אהבתו ובקיאותו בשפות שונות כמו גרמנית, צרפתית, ערבית, אנגלית, וכמובן עברית ואיטלקית.

חיי היומיום באנקונה היו קשורים לים כפעילות שבשיגרה. הילדים למדו באופן עצמאי לשחות בעוד ההורים עסוקים בשלהם. את אבא ליוותה הילת קסמים של הבן שנולד אחרי חמש בנות וניתנו לו הרבה פריבילגיות ויחס מועדף.

אבא הצטיין כתלמיד וברוח התקופה הצטיין גם כפעיל בתנועת הנוער הפשיסטית שרק יותר מאוחר עם הקשר לגרמניה נוספו בה חוקים נגד יהודים.

כשסיים את התיכון ופנה ללמוד באוניברסיטה, נתקל בחוקי הגזע שלא אפשרו ליהודים ללמוד במוסדות אקדמיים. אבא התחיל ללמוד אנגלית בעזרת תקליטים ועיתונים. די מהר מצא מודעה שאפשרה לו לקבל מלגת לימודים באוניברסיטה העברית בעזרת קרן של לורד רוטשילד האנגלי. נוצר קשר עם רות, מזכירתו של הלורד שהמשיכה להיות בקשר עם אבא שנים רבות. רות אף הקפידה להעביר את המלגה על שם בדוי (יעקב בן-פורת) כך שבמקרה שאבא יפול בשבי הגרמנים, לא יקושר שמו למשפחה באיטליה שעלולה להפגע.

אבא עלה לארץ, חסר כל, הסתפק בהתחלה בזיתים ופיתות, גר בשכונת האתיופים בירושלים. שק תפוזים שקנה בשוק וממנו ניזון מספר ימים גם נזכר בסיפוריו.

כשהתחילה שנת הלימודים פגש חברים – גבור, אלק, יואל, ווידור ויאיר – יוצאי איטליה והונגריה שהמשיכו בחברות עד סוף חייהם. למרות שכל אחד פנה לכיוון מקצועי שונה, המשיכו להיפגש בהפגנות נגד ההתנחלויות, נגד התוקפנות של ממשלת מפא"י, מלחמות ישראל והממשל הצבאי ובעד השלום.

ב 1942 החליטו החברים להתגייס לצבא הבריטי וכך עברו חמש שנים חלקן במצרים כתותחן וחלקן בחיפה, כתצפיתן בסטלה מאריס, שם צפה בהטבעת צוללת איטלקית. שם גם כתב ביומנו על כך שנודע לו על התאבדותו של הסופר סטיפן צוויג שהעריך.

החברים החליטו לחפש קיבוץ לגור בו כשתסתיים המלחמה. במהלך השירות הקדישו זמן לביקורים בקבוצים שונים וכן לטיולים להכרת הארץ. קיבוץ העוגן נבחר בשל ההתאמה לאופי הקבוצה.

בתום חמש שנות מלחמה, בעודו חייל בצבא הבריטי נשלח אבא לעמוד בראש חווה חקלאית ליד רומא בה הכשירו צעירים לחיים בארץ במקצועות חקלאות שונים.

אבא כהרגלו למד תוך כדי עבודה מספרים ופרסומים שונים. שם פגש את אמא שהתקשתה להאמין שמצאה חן בעיני המדריך. ברומא פגשו את לאונה ולאה, חברים קרובים של משפחת פואה והם עזרו להתיך שרשרת זהב כבדה, ירושה של אמא, לשתי טבעות לאירוסין של הזוג. אמא סיפרה תמיד שהצורף גנב חלק גדול מהזהב והטבעות היו גדולות מדי.

ב 1946 אבא קיבל הוראה מהצבא הבריטי לחזור לארץ, בעוד אמא נשארה באיטליה וזכתה להכיר את הוריו ואחיותיו של אבא שעברו בשלום את המלחמה.

מזכרת מתקופה של שנה זאת מצאנו כשערכנו סדר בבית ההורים בצורת מכתבים שנכתבו לאורך כשנה שבה לא היו יחד. המכתבים, כתובים על נייר דקיק באותיות כתב באיטלקית, נשמרו ארוזים וקשורים בסרטים לפי חודשים. פנינו לעדה סגרה, ישראלית שחיה שנים באיטליה, שתקרא ותגיד אם יש טעם לתרגם. תשובתה הייתה שיש רומנטיקה בנוסף לתיעוד מענין ומשמעותי של התקופה. לא הצלחנו למצוא מתרגם בארץ והחלטנו לשלוח את הצרור המסקרן למילנו, לשמירה במכון היהודי, בתקוה שמישהו ימצא ענין בתרגום ועריכה של המכתבים.

במהלך 1946 אבא גר כבר בהעוגן, שבאותם ימים שכן בגבעת השומר ליד צופית (אזור כפר סבא), ונבחר להיות המורה הראשון של הקיבוץ. כשאמא הגיעה לארץ בהיתר מיוחד מהנציב העליון, כארוסתו של אבא, הם התחתנו בקיבוץ יגור שבו פעל אז סמינר הקיבוצים.

אבא לימד את הקבוצה הראשונה בקבוץ שנקראה נרקיס מכיתה אלף עד ו'.

בשנים הראשונות הוא לימד את כל המקצועות הרגילים ובנוסף ספורט, אנגלית, מוסיקה, חלילית ושירים. פעמים רבות למד שיר בעזרת נגינה בחלילית והתאמה למילים ובהמשך לימד אותו לילדי נרקיס. כל שנות עבודתו של אבא כמורה ביסודי לקח על עצמו גם את האחריות על משק הילדים. גאוותו היתה על העז הראשונה (תקווה) שקיבל מסבא כ"ץ ועל בתה שומרה שהמליטה 5 גדיים לתפארת משק הילדים. חליבת העיזים פעמיים ביום, בוקר וערב, דרשה משמעת מהילדים הבוגרים ואבא סמך עליהם.

בשנות החמישים הגיעה בקשה מיוחדת מפסיכולוג איטלקי לתרגם ספר על חינוך מיני שנכתב על ידי שמואל גולן ממשמר העמק. התירגום לאיטלקית שימש כאחד מהספרים הראשונים לחינוך מיני באיטליה. שנים רבות אחר כך, קיבל בתמורה על עבודה זו טלסקופ שעליו חלם כל חייו.

אבא היה שותף מלא להחזקת הבית, מדי יום שישי בצהרים שתף את הבית. בהמשך, אחרי ארוחות משפחתיות רחץ כלים והיה שותף לזיבול ותיחוח הגינה מידי יום כיפור. במשך השנים כשהיה מחסור בממתקים הקפיד לעשות בוטניה (בוטנים קלויים בסוכר מקורמל), ופודינג שוקולד. בהקמה, שעת הליכה לבית ההורים אחה"צ, כשבאנו הביתה ההורים שתו קפה שנשלח מאיטליה ונטחן במטחנה פרימיטיבית ואנחנו הילדים שתינו קקאו שנשלח מברזיל מקרובים של משפחת פז, דוד וחנה (אחותה של אמא).

בשלב מסוים אבא עלה ללמד מקצועות הריאליים במוסד החינוכי ברמות חפר, בו שימש גם כמנהל פדגוגי. בשנים האחרונות לעבודתו במוסד ניהל ויכוח מר על החשיבות של לימוד לתעודת בגרות מתוך ראיה של המציאות ויכולת לראות שינוי כהכרח בל יגונה. אותה עמדה הציג בהמשך כשדובר בשנוי צורת הלינה המשותפת בבתי הילדים, ללינה משפחתית, כמו גם לגבי עמדתו לשנוי בקבוץ המתחדש. היה לו קשה עם השינויים, אבל ניתן היה לדבר ולהקשיב באופן חברי.

במהלך השנים, אבא שימש בהרבה תפקידים בקהילה, בניהם גם כמזכיר הקיבוץ. בשנות השמונים ניהל את מחלקת החינוך הבין קיבוצית. במהלך שנות התשעים החליט להתנסות גם בייצור גבינות ושאר מוצרי חלב לצורכי הקיבוץ ואף התנסה בגידול כרכומים לייצור זעפרן. יכולת הלמידה שלו, החריצות וההתמדה זכו להערכה רבה.

בוקר אחד אבא נפל מהמיטה ואמר לאמא "פורינה מיה (מסכנה שלי), החיים יהיו קשים יותר מעכשיו". אבא נפגע ביכולת ביד וברגל השמאליות, קיבל מכשיר שעזר לו ללכת וגם סד ליד. זה אכן היה שינוי דרמטי שליווה אותו עד סוף חייו.

העניין של אבא בפוליטיקה ירד והעדיף שנקריא לו מאמרים שעוסקים בעולמות רחוקים, טבע, אקלים, אסטרונומיה וכדומה. בעוד הפוליטיקה המקומית הסבה לו ייאוש, הוא המשיך לחלום על ארץ האש, דרווין ואנטארקטיקה. בשלב מסויים קיבל מטפלת לשעות היום. אחרי הצהרים הקפדנו להגיע הביתה למספר שעות, והלילות היו באחריות אמא. הקש ששבר את גב הגמל היה לילה אחד כשבצעידה הקשה לשירותים אמא קיבלה מכה חזקה באצבע הקטנה של הרגל. המתח סביב קשיי היום-יום גרמו לריבים הראשונים בחייהם ואבא עבר לבית שיבולים. שם טיפלו בו טוב והוא תמיד ידע להודות ולהעריך את ההתחשבות והעזרה.

האהבה בין אבא לאמא נמשכה בעוצמה ובהערכה הדדית עד סוף ימיו של אבא וניראה שניתנה לנו, לארבעת הילדים, דוגמא טובה לזוגיות הרמונית. 14 הנכדים ושפע הנינים הגשימו את חלומו להמשכיות החיים בישראל, בקיבוץ העוגן ובחו"ל, כמו גם לשימור שם המשפחה. לאורך כל חייו ניכר החיפוש והאיזון בין הפרויקטים הקולקטיביים הגדולים – "הרי הפעמונים מצלצלים לכולנו קריאת השכמה", לבין מתן חשיבות למשפחה ולאנשים שהיוו חלק מדרכו ומסביבתו. ”צדיק כתמר יפרח".

קישורים נוספים

(מוזמנים להעביר קישורים לתמונות, מכתבים, ראיונות, קטעי וידאו וכו')

מבחר תמונות