הייתי בשתי חזיתות | גדי גדיש

בימים אלה מלאו 40 שנה למלחמת יום כיפור, מלחמה קשה ורבת קרבנות, שהייתה טראומה לאומית לאזרחי ישראל, והותירה צלקות בנפשם של רבים.

המלחמה תפשה אותי בצהרי יום כיפור, בשעה שתיים, כאשר כהרגלנו מידי שבת, שיחקנו כדורגל על הדשא. ישי קשת עמד מאחורי אחד השערים ורדיו טרנזיסטור בידו. לפתע שמענו אותו צועק : "חברה חברה, יש בלגאן !"

התפזרנו, אני רצתי הביתה, הוצאתי תרמיל עם ציוד המילואים הקבוע שלי, שלא הספיק לנוח הרבה, שהרי רק לפני שבוע חזרתי משירות מילואים.

שיטת איסוף המילואימניקים הייתה באון שנים מסורבלת : אספו את האנשים על פי מקומות מגוריהם, וקדמו אלה הגרים רחוק. חיכינו כמה חברה על הדשא הצופה אל המוסך וראינו אוטובוסים נכנסים לקיבוץ זה אחר זה לאסוף מילואימניקים. שי, בני בן השלוש שישב על ברכי, שאל : "אבא יש היום חתונה?" שאלתי אותו מדוע חשב כך, ענה : "בחתונה באים הרבה אוטובוסים…"

כעבור כשעתיים, בארבע אחר הצהריים, הגיע סוף סוף האוטובוס שלי. האחראי על האוטובוס הציע לי לחכות בינתיים בקיבוץ היות והאוטובוס ממשיך צפונה לאיסוף חיילים. כך הרווחתי כמה שעות והספקתי להשכיב את שי בבית הילדים לשנת הלילה. כמו כן הספקתי לראות בטלויזיה היחידה שהיתה בקיבוץ, במועדון לחבר, משחק כדורסל חשוב – גמר גביע אירופה לנבחרות.

בחצות הגיעה סוף סוף ההסעה שלי. נאלצנו לעצור בדרך במקומות רבים, ורק בשתיים בלילה אחרי טלטולים רבים, הגענו לימ"ח שלי בנווה יעקב. סביבנו שררה אנדרלמוסיה רבה. זיוודנו במהירות את כלינו. כאן המקום לציין שהייתי תותחן ביחידה המסופחת למטכ"ל. היו לנו תותחים אמריקנים חדישים – אם 109, קוטר 155מ"מ. לצערנו הם לא היו בימ"ח כי נשלחו לטיפול בסדנאות. התותחים הוזעקו משם בבהילות ונאלצנו לנסוע על שרשראותיהם עד רמת הגולן. אני אישית נסעתי בזחל"ם הפיקוד לאחר שהצטיידתי בחיפזון בנשק ובקפל"ד. בדרך עצרנו לתדלק במחנה צבאי קטן בגדה המערבית.קפצתי לחדר האוכל של המחנה, שהיה ריק ושומם, ומצאתי פח של ריבת תותים וארגז מציות, שהיו אוצר של ממש, משום שלא היה מזון בידינו. פגשנו את התותחים בצמח, ומשם התחלנו לטפס דרך מעלה גמלא אל רמת הגולן.

הגענו לאזור חושנייה ובמשך כל השבוע עסקנו בהפגזות לכיוון מזרח, לעבר הכוחות הסוריים. הירי היה דו צדדי,חטפנו הפגזות סוריות וגם הטרדות מן האויר. הלחימה נמשכה שבוע ולאט לאט חשנו ברגיעה. למקום הובאה יחידת תותחי הוביצר 155 מ"מ שהחליפה אותנו בעמדות. אנחנו נסענו על ציר הנפט לנאפח, שם הועלו התותחים והזחל"מים על מובילים, ואנחנו הוסענו באוטובוסים דרומה, לטאסה שבסיני. בדרך עצרנו בתחנת דלק בחדרה. ירדתי מהאוטובוס כדי לטלפן הביתה, אולם ראיתי תור של כעשרים חיילים ליד הטלפון הציבורי. החלטתי לטלפן ויהי מה. עד כדי כך הייתי נחוש, וכאשר הודיעו שהאוטובוסים זזים, החלטתי לאפשר לנשק ולציוד שלי לנסוע בלעדי, ונותרתי לחכות בתור ליד הטלפון. התקשרתי למזכירות (באותם ימים לא היו טלפונים בחדרים), דיברתי עם תורנית הטלפון, והודעתי שאצלי הכל בסדר ואני יורד דרומה לסיני עם יחידתי. לכשסיימתי, הלכתי לצומת חדרה בנסיון לתפוס טרמפ דרומה, ולהפתעתי ראיתי שהאוטובוסים עומדים עדיין ליד הקיוסק והחיילים מתכבדים בחטיפים. שיחק לי המזל, והמשכנו בדרכנו. בדרך פגשנו את הרב גורן, הרב הראשי של צה"ל. זכינו לברכתו, וקיבלנו מידיו ברכת דרך מודפסת. חשנו שחסדי שמים לא יזיקו לנו בעת זאת.

בימים הבאים לחמנו באזור האגם המר. הפגזנו בלי סוף, וגם הופגזנו. כאשר נכנסנו לשטח "החווה הסינית" חלפנו על פני סוללת תותחי 155 מ"מ. בזוית העין הבחנתי שעל אחד התותחים יושב חומי ויזלברג. הוא היה מאובק ולחייו צימחו זקן. חרב המחאות של חברי עצרתי את השיירה ורצתי אליו. שנינו שמחנו על הפגישה הבלתי צפויה.

כשצה"ל חצה את התעלה, היינו בין הכוחות הראשונים לעבור אל הגדה השנייה. לראשונה בחיינו דרכנו על אדמת אפריקה. הגדוד שלנו חולק לשתי קבוצות. חלקנו הדרים לכיוון סואץ, ואני עם הקבוצה השנייה הצפנו צפונה לאיסמעיליה עם אוגדת שרון. שם תפסה אותנו הפסקת האש.

באחד הימים הצטרפתי למשאית אספקה כדי לנסות לחפש את יפתח אחי, ששירת בסיירת שקד. בדרכנו עצרנו לשעה קלה ליד יחידת מילואים של הצנחנים, ושם פגשתי לשמחתי הרבה, את האח השני – מיכה ויזלברג (הראל).

אף שהמלחמה הסתיימה ורעש התותחים נדם, הגדוד שלנו המשיך לשרת עוד זמן רב. שוחררנו רק כעבור שישה חודשים.