סוף שבוע בשוויץ | גדי גדיש

מזה כשנה מגיעה אלי ליאורה אגם פעם בשבוע. יחד אנחנו ממיינים תמונות שהיו בעבר על שקופיות בארכיון העוגן. השקופיות הומרו לתמונות דיגיטליות על גבי דיסקים, על ידי וולטר ז"ל, אביה של ליאורה ממעיין צבי.

במהלך מיון התמונות נתקלתי בתמונה של כמה מחבריי לקבוצת רימון, מעבירים ציוד ביתי על עגלה רתומה לטרקטור. תמונה זו היתה כחוליה מקשרת בסיפור אותו אספר כעת.

בסוף קיץ 67', כ-50 שנים לאחור, החיים חזרו אט אט למסלולם אחרי מלחמת ששת הימים. בתקופה זו החלו להגיע גלי מתנדבים ומתנדבות לקיבוצי הארץ, ובין היתר להעוגן. אלא שקיבוצנו קולט המתנדבים, לא תכנן מראש את מקום משכנם. ישבו שועי הקיבוץ על המדוכה ושברו את הראש במציאת פתרון למצוקת דיור המתנדבים.

במקביל, אני שרתי בסדיר בחטיבת גולני ברמת הגולן, ליד קוניטרה. היה לנו סבב חופשות, כך שכל מספר שבועות יצאתי הביתה, להעוגן. באותם ימים היו לחיילי קבוצת רימון מגורים בצד המערבי של הקיבוץ, על פי הנוסחה של שניים בכל חדר.

וכך, יום יפה אחד בחופשתי השניה או השלישית אחרי המלחמה, הגעתי לקיבוץ בשעת אחר הצהרים, וכהרגלי הפניתי צעדיי קודם כל אל פינת "ארוחת הארבע" בחדר האוכל. שם, על השולחן, עמדו ריבה, מרגרינה, וחלה טריה ממשמר השרון אותה פרסתי במכונת הלחם.

אכלתי לי כמה פרוסות בתאבון, ומאושר על בטן מלאה, צעדתי לכיוון מגורי החיילים.

בעודי מתקרב, ראו עיני כי מחוץ לחדר מסתובבים להם כל מיני בהירי עור ובלונדיניים, המדברים בשפה זרה. כשפתחתי את דלת החדר , להפתעתי, גם שם מצאתי את הזרים. די מהר הבנתי שאלו הם המתנדבים. אבל… איפה החפצים שלי? איפה מיטתי? לאן הועברו מגורי החיילים? התחלתי לברר בין חברי הקיבוץ, אולי מישהו מהם יודע. התברר לי שבאחד מסופי השבוע אחרונים כמה מחברי קבוצת רימון שהיו בחופשה מהצבא, העמיסו על עגלת טרקטור את החפצים שהיו בחדרי (בתמונה) והעבירו הכל אל הצריפים של שכונת "שוויץ" – המקום הגבוה ביותר בקיבוץ. ומכאן בעצם שמה – והיא כללה קבוצת צריפים, בכל צריף 4 חדרים ובכל חדר מעתה, 4 חיילים.

בהגיעי לשם נשמתי לרווחה כשמצאתי את מיטתי, אך כל בגדי ומצעי המיטה לא היו, הכל הושלך למכבסה. בגולני אימנו אותנו להסתדר בכל מצב נתון, על כן היה עלי למצוא פתרון, וכך היה: הלכתי אל אבא שלי וביקשתי שישאיל לי מכנסיים וחולצה מבגדיו, כדי שאוכל להגיע לארוחת שישי בחדר האוכל. היו קצת קשיים , אך אל הארוחה הגעתי לבסוף, כשלגופי מכנסיים באורך שלושה-רבעים, שלא היו באופנה באותם ימים…

לסיום – הרווחתי סוף שבוע בשוויץ וחזרתי ליחידה במצב רוח מרומם.