טרזן המציל | גדי גדיש

השמש קופחת, החום כבד מנשוא והגוף מגיר פלגי זיעה. כמו להכעיס, בריכת השחיה שלנו, מושבתת כבר שנתיים, ועשבים שוטים פושטים על שאריות דשאיה המצהיבים. קשה לעבור על פניה ולראותה בעליבותה. הרי כל ילדותנו וכל שנות נעורינו נסבו סביבה ! די להציץ באלבומי תמונותינו כדי להיווכח איזה תפקיד מילאה בחיינו. הנה כזאטוטי גן, אנו יושבים במעגל על הדשא מול המטפלת שמחלקת לנו פלחי אבטיח. בעוד רגע נורשה להיכנס צוהלים אל בריכת ה"קטנים", זו שפסל ירוק גדול של דג מעטר אותה לתפארת. והנה תמונות אחרות מתקופה אחרת – מותר לנו כבר לקפוץ מן המקפצה התחתונה, כמובן לא לפני שאבר מכוון את מצלמתו. ובחלוף עונה או שתיים אנחנו מטפסים לראשונה , בלב מעט הולם, למרומי המקפצה העליונה, משהים מעט את קפיצתנו, לא לפני שווידאנו בזווית עינינו, שכל הבנות למטה יראו אותנו בגבורתנו, במיוחד כאשר אנחנו לופתים את המקפצה בכפות ידינו ורגלינו שלוחות מעלה מתוחות כמיתר…

ותיקי הקיבוץ גוררים כל אורח שמזדמן לישובנו אל הבריכה, מושא גאוותם, בריכה תכולה וצלולה שאורכה שלושים מטר. "כמעט אולימפית" הם אומרים. "רוב הבריכות הקיבוציות אורכן עשרים וחמשה מטרים בלבד… והנה כאן אתה רואה פסיפס אבנים נהדר שיצר האמן שלנו שרגא וייל, כדי לקשט את הבריכה."

מצבה של הבריכה וסבלם של חברינו בקיץ הלוהט, לא נעלם מעיניהם של שכנינו במערב, והנה בתחילת הקיץ של 2015, הודיעה לנו המזכירות שקיבוץ מעברות שכננו, מזמין את חברי העוגן וילדיו לבלות בבריכתם במשך כל העונה. וזאת לדעת : בריכת מעברות מטופחת להפליא, והחבר האחראי עליה, מקפיד לשומרה כך במשך שנים. המחווה הנהדרת של קיבוץ מעברות ריגשה אותי מאוד, וראיתי בה נידבך נוסף ליחסים המצויינים שתמיד איפינו את שני הקיבוצים השכנים. כמו מאליהם, הציפו אותי לפתע הזכרונות מימי נעורי, זכרונות בהן שיחקה בריכת מעברות תפקיד לא מבוטל.

השנה הייתה 1959, אנחנו, בני קבוצת רימון, "עלינו" למוסד החינוכי "רמות חפר" השוכן על כבעה נישאה בקיבוץ מעברות. התמקמנו בבית חדש שנבנה עבורנו, ממש בצמוד לבריכת השחיה של הקיבוץ. באותם ימים הוסענו אל קיבוצנו העוגן רק בשבתות. את שאר ימי השבוע מילאה פעילות מגוונת ודחוסה, אם בלימודים, אם בפעילות תנועתית, בספורט  בנגינה או במקהלה. בשעות אחר הצהריים נהגנו לבקר בבתי חברים או לשוטט ברחבי הקיבוץ. מן היום הראשון אהבתי את קיבוץ מעברות והרגשתי בו כמו בבית. בבואנו למוסד, הבאנו עימנו כמה וכמה ביטויים שמקורם בארץ ה"מדיארים", לכן לא פלא שעד מהרה הדביקו לנו ילדי מעברות את הכינוי "ההונגרים", שדבק בנו לאורך שנים.

באחד הימים החמים של קיץ 1960, מצאתי זמן פנוי בשעות הצהריים, נטלתי מגבת ושמתי פעמיי בנחת אל שערי הבריכה. כאן חסמו את דרכי חמישה ילדי מעברות מגודלים, שלובי זרוע, ובראשם גיורא. כבר בהתקרבי, שמעתי את קריאותיהם : " הנה ההונגרי מגיע! הונגרי לא ישחה בבריכה של מעברות !"… עמדתי המום, לא ידעתי מה לעשות. איך עלי להגיב? הם הרי חמישה! הצלה ממבוכתי הגיעה ממקום לא צפוי. ראיתי שמתוך הבריכה יוצא "טרזן", חבר מעברות שהכרתיו היטב, ובצעדים מהירים ניגש אלינו. שמו היה ישראל, אך הכל קראו לו "טרזן" על שום שענד על פרק ידו שעון סטופר מיוחד, אשר בטוב ליבו הרשה לילדים לשחק עימו.

"חברה, מה קורה פה? למה אתם לא נותנים לו להכנס לבריכה?"

החמישה גמגמו משהו במבוכה, וטרזן נזף בהם קשות :

"אתם לא מתביישים? " ובפנותו אלי אמר : "מהיום והלאה, אתה גדי, תוכל להפעיל את הסטופר שלי, ושאר הילדים יחכו להזדמנות אחרת. הוא אחז בידי והוביל אותי ברוב כבוד אל הבריכה.

סיפורנו לא יהיה מושלם אם לא נחשוף לפני קוראינו כמה ארועים שזימן לנו העתיד. זוכרים את גיורא? הנער הלוחמני בראש חבורת הילדים אשר חסם את דרכי לעבר הבריכה? זוכרים את קריאתו – "הונגרי לא ישחה….?" ובכן, , קוראינו ודאי ישמחו לדעת שגיורא כבר לפני ארבעים שנה הלך אחר אהבת ליבו אל הקיבוץ ההונגרי, וכאן הוא מרצה את עונשו… הוא נראה דוקא די מרוצה, וקיבוץ העוגן זכה בבחור לתפארת.