סיפורי הספרים | גדי גדיש
בשנות החמישים של המאה הקודמת, נהוג היה שהספר מגיע מדי מספר שבועות לחברת הילדים של הקיבוץ, נודד בין הקבוצות עם תיק כליו התפוח, ובדומה לנהוג בצבא, כל אחד מאיתנו התייצב לפניו והפקיר את קרקפתו למספריו המצקצקות, כשהבאים אחריו ממתינים בפתח לתורם.
בקבוצה שלנו נהוג היה להציב שולחן באמצע הכיתה ועליו כיסא. אחד אחד טיפסנו על השולחן ותפסנו את מקומנו. שם ספרנו היה שלמה פפו. הוא היה מבולגריה, והוא בא אלינו תמיד בעגלתו הקטנה הרתומה לחמור הישר מן המושב השכן בית הלוי. בבואו הוא נהג לקשור את חמורו לעץ הסמוך לביתנו ונתן לו מנת חציר נדיבה.
כשהתיישבתי בכיסא, עטף אותי שלמה בסדין ומיד החל במלאכתו. תחילה הוא דילל את שערי במספריים מיוחדים, אחר כך עבר למכונת תספורת חשמלית, כדי לעבור למסרק ומספריים, בעקבותיהם בא השלב הבא – התער המושחז. בשלב זה של התספורת, שלב השיפוץ הסופי, התמלאתי חיל ורעדה. במתח רב עקבתי אחר תנועות ידיו החפוזות של ספרנו, בשעה שהוא משחיז במהירות את תערו על פני רצועת עור מתוחה אותה קשר אל אחד הכיסאות. בשלב זה נהגתי לעצום את עיני מרוב אימה. פחדתי שמא יסטה התער החד מדרכו ויפגע בי, חלילה.
כששלב אימים זה הסתיים, נשמתי תמיד לרווחה. עתה זרה שלמה מנת טלק לבן על עורפי, ניקה אותי בזריזות במברשת גדולה, הסיר ממני את הסדין וקרא בקול גדול: הבא בתור!
המלאכה נעשתה בזריזות. המסרק חג על ראשו של הילד, המספריים קרקשו והתער המפחיד נע בתנועות תזזית מאימות על פני רצועת ההשחזה. לכל ילד ותספורתו הוקדשו דקות ספורות בלבד. וכך נדד ספרנו ועימו חמורו מקבוצה לקבוצה, מבית ילדים אחד למשנהו.
עברו ימים, כולנו גדלנו ובגרנו, וכנהוג, עלינו לכיתה ז' שבמוסד החינוכי. כאן השתנה מעמדנו: עברנו להסתפר במספרה של הקיבוץ, יחד עם כל החברים. עתה כבר לא נאלצנו לטפס על שולחנות, אלא יכולנו להתרווח בכורסת עור ישנה, עתירת ידיות ודוושות, שהובאה לכאן כירושה ממרפאת השיניים.
מספרת העוגן שכנה בחדר קטן שהיה צמוד למקלחת הציבורית. גם לכאן הגיע שלמה ספרנו בעגלתו הרתומה לחמור, גם כאן נקשר החמור לאחד העצים. יום התספורת נערך אצלנו בשבת, כאשר גם החברים וגם אנחנו הילדים, פנויים היינו מעיסוקינו. בהגיעו בבוקר למספרה, פורס שלמה על השולחן את כליו הרבים, קשר את חגורת ההשחזה אל ידית הוילון, פנה אל היושב בכורסה, עטה עליו סדין, והתחיל בטקס.
בדרך כלל היה ספרנו איש מיומן ובקי בכל רזי מלאכתו, אך באחד הימים, כאשר הוא שוחח עם אחד החברים, והסיח כנראה לרגע את דעתו ממני ומקרקפתי, מספריו סטו קמעה ממסלולם וחתכו חתך באוזני הימנית.
אוי! – צעקתי מרוב כאב ובהלה.
שלמה התעשת מהר, שם צמר גפן על אוזני הפגועה ושלח אותי אל המרפאה.
"לך מהר אל המרפאה", אמר לי,
"ונגמור את התספורת כשתחזור".
כאן התעוררה עבורי בעיה קשה: כיצד אחצה את כל הקיבוץ עד למרפאה, כשרק חצי ראשי מסופר?…
רצתי מהר ככל שיכולתי כדי לחמוק מעיני החברים, והגעתי בשלום למרפאה.
פנינה, אחות הקיבוץ הטובה והמיטיבה, חבשה לי היטב את אוזני המדממת, ושוב דהרתי בחזרה אל המספרה. שלמה מיהר להשלים את מלאכתו, ושוב הייתי מסופר כפי שצריך.
כעבור שנים אחדות התחלפו אצלנו הספרים. בשבתות החל להגיע אלינו יעקב, איש נמוך קומה וממושקף, עולה מפולין, בעל סבר פנים טובות ומחייכות. לא היה צורך לחפש עץ מוצל לחמורו, כי יעקב נהג להגיע אלינו מנתניה עירו כשהוא מדווש על אופניו הישנים.
למרות שגם הוא נהג לשוחח בשעת התספורת עם החברים, ונהג להתלוצץ עמם כשהוא מטבל את דבריו ביידיש עסיסית, מספריו חוללו על ראשי, אך אוזניי נשארו שלמות.
