מה יגידו | גדי גדיש
כבן משק – מוצר טיפוסי של החינוך המשותף, ליותה אותי תמיד, מאז שאני זוכר את עצמי, חרדה מפני "מה יגידו". מה יגידו אם אקלע לקצוות חלילה, ואתגלה כשונה משאר חברי הקבוצה. תמיד דאגתי להיות בחיקו החמים של מרכז העדר, ובשום פנים ואופן לא לבלוט. אם חפץ אתה בחיים שלווים הזורמים במסלולם הקבוע, ללא חתחתים ופורענויות, כפי שנקבע על ידי חכמי הפדגוגיה המתקדמת וועדות החינוך של הקיבוץ הארצי, כל שעליך לעשות הוא להוריד פרופיל ולהשתלב. לפתחו של כל אחד מאיתנו תמיד ארבה חרדת "מה יגידו". דומני כי חרדה זו התפתחה אצלי יפה במיוחד…
חששות מפני "מה יגידו" לא חסרו. קחו למשל את בעיית המכנסיים. בקיבוצנו נהוג היה להלביש בקיץ את הבנים והבנות במכנסי בד כחולים עם גומי הלופת את ירכיהם. "מכנסי בנות" קראנו הם. אני התביישתי ללבוש אותם. בושתי תפחה שבעתיים כאשר יצא לנו לפגוש בני גילנו מקיבוצים אחרים. אוי לאותה בושה – הבנים לובשים מכנסי בנות ! את המכנסיים האלה נאלצנו אנו הבנים, ללבוש עד גיל שתים עשרה, עת "עלינו" למוסד החינוכי "רמות חפר" בקיבוץ מעברות. כאן זכינו סוף סוף למכנסי בנים רגילים, מכנסיים בעלי כפל שמעברו הציץ בגאווה חוד הכיס. לראשונה היינו חלק מן האנושות כולה…. בבוקרה של אחת השבתות, כאשר התכוננו לנסוע לבקר את משפחותינו בקיבוץ, מיהרתי אל תא הבגדים שלי ועיני חשכו : בתאי היה מונח נקי ומקופל בקפידה, זוג מכנסי בנות !!! סמוק לחיים עליתי למשאית ונסעתי הביתה. אימי הטובה מיהרה לחלץ אותי ממבוכתי הגדולה ודאגה להחליף את מכנסי בזוג מכנסי בנים.
חלפו השנים ו"מה יגידו" פשט ולבש צורה. פשטו ולבשו צורה גם מושאי חרדותינו. השיחות לקראת קבלת "סמל בוגרים" הנכסף למשל. זוכרים? אחד אחד נאלצנו להתייצב לפני מי שנראו לנו אז כחברי בית משפט וחבר מושבעים.איך נעמוד במסכת השאלות החקרניות, הוידויים החושפניים, הביקורת חסרת החמלה? וזאת לדעת – נער בן שבע עשרהנאלץ כבר בשלב מוקדם זה של חייו להחליט סופית האם יגשים ויחיה את חייו בקיבוץ, או שמא מחוצה לו. הפחד הגדול והמשתק היה פן ניקלע במסדר הסיום החגיגי, הטקס של קבלת הסמל הנכסף, מול פניהם של הורינו הנרגשים, אל העומדים בשורה השניה, מאחורי השורה הראשונה של המאושרים הזוכים בסמל הבוגרים הניצבים זקופים וגאים. הן בשורה השנייה , לא עליכם, ניצבים שפופים אלה אשר נדחו. הו, כמה חרדתי שלא להקלע אליהם חלילה…
בנובמבר 1965 התגייסתי לצה"ל. בימים הרחוקים ההם מי שלא זכה לשרת באחת מיחידות העילית או בחייל קרבי כלשהו, גורלו היה רע ומר. חרב ה"מה יגידו" נשלפה מנדנה ואיימה לשפד את האומלל. כי, כיצד יגבר על בושתו ויופיע בקיבוץ בחופשתו הראשונה? איתן, בן קיבוצנו שהתמזל מזלו לשרת ביחידת "שקד" היוקרתית, המליץ עלי בפני מפקדיו לקראת גיוסי. שמחתי על כך ובדמיוני ראיתי את עצמי עובר את שערי הקיבוץ עטור בסמלי היחידה, כשעוזי עם שתי מחסניות תלוי ברישול על כתפי. המציאות האירה לי פנים פחות. אחרי שרבצנו ימים רבים בבקו"ם, חילקו אותנו שרירותית בין החילות ש"נשארו" , מבלי להודיע כמובן לטירונים הטריים לאן אנחנו מיועדים להישלח. קראו בשמי, ציוו עלי לטפס למשאית, ובתום הנסיעה פורקנו כל הנוסעים… בבית נבאלה. שמו של המקום הלך לפניו כבסיס בו מכשירים נהגים חדשים לצה"ל, ועובדה זו הייתה ידועה לכולנו. קורס נהיגה צה"לי היה בבחינת תחתית הסולם הצבאי, שלא ניתן להידרדר מטה ממנו. אוי לאותה כלימה ! כיצד אעיז להראות פרצופי בבית?… אני?!… שמחתנו לא ידעה גבול כאשר כעבור כשעה התברר כי נפלה טעות, ואנחנו, בני הקיבוצים והמושבים, מיועדים לחטיבת גולני. המשאית שלנו סבה על צירה ופנתה צפונה אל בסיס בן-עמי. בהגיענו למחנה נתמלאתי שמחה. הנה, שפר גורלי ואוכל לעבור בשער הקיבוץ בראש זקור, ללא צל של חשש מפני "מה יגידו" !
בתקופת שרותי בגולני הנשק האישי שלנו היה רובה אף אן בלגי או תת מקלע עוזי, נשק שבהחלט איפשר לך לעבור בשער הקיבוץ ללא קומפלקס של רגשי נחיתות. עדיף היה כמובן, להכנס באותו שער כשעוזי בעל כת מתקפלת משתלשל מעבר לכתפך, אך זה לדאבון לב, לא היה בנמצא.
רצה הגורל ונשלחתי למחנה צריפין לקורס בן שלושה או ארבעה חודשים. כאן צויידנו לרוע המזל ברובי מאוזר צ'כיים אשר לתומי חשבתי שכבר מזמן פסו מן העולם. מילא להסתובב בבסיס עם "מקל רועים" שכזה, כפי שהוא כונה בפינו. אבל לבוא עימו לקיבוץ ? הכיצד אסע איתו הביתה לחופשות?בהתאם לפקודות מטכ"ל, הגיע יום שישי, יום היציאה לחופשה. חילקו לנו "פסים" ונשלחנו הביתה. מוחי קדח ונתייגע: איך אני נכנס לקיבוץ? מה יגידו? לפתע הבריק בראשי רעיון ממש גאוני: עטפתי בחיפזון את הרובה הצ'כי שלי במעיל הגשם שהיה ברשותי, ובבואי לקיבוץ נמנעתי מלהיכנס בשער הראשי. שמתי פעמי אל הדרך העוקפת, שם סכנת ההיתקלות בחברי קיבוץ הייתה פחותה. שיקולי היה נכון והגעתי בשלום לחדרי מבלי שאיש הבחין בי. מיהרתי להטמין את הרובה תחת מזרון מיטתי ונשמתי לרווחה.
הקורא הנבון שצלח את סיפורי עד כאן, הבחין בוודאי שחרדת ה"מה יגידו" הייתה לי לבת לוויה קבועה שהדריכה את מנוחתי במשך שנים רבות.
פרצה מלחמת ששת הימים, ואני חייל בסדיר בגולני, מצאתי את עצמי לוחם ברמת הגולן. בקוניטרה התגלגלו אז כלי נשק סורים רבים, וגם אני כמו רבים אחרים, התפתיתי ליטול משהו מן השלל הרב. כאמור, שנים רבות חרדתי מאימת "מה יגידו" ואילו עתה דוקא השתוקקתי מאוד לשמוע מה ידידו… מודה אני בהכנעה – בחופשתי הראשונה הערמתי על כל נקודות הביקורת של המשטרה הצבאית, והצלחתי להבריח "ארצה" רובה קלצ'ניקוב סובייטי ותמ"ק סמובאח צ'כי. עתה נראיתי ממש כמו לוחם נועז מהסרטי הוליווד, ובטוח הייתי שבהופעתי המרשימה בקיבוץ, אצור את הרושם הדרוש. עמוס לעייפה בשלל הזה של נשק בינלאומי, עברתי בראש מורם בשער הקיבוץ, אך תקוותי התבדו. איש מחברי הקיבוץ לא נראה בשטח כדי להתפעל מהופעתי המרשימה. אפשר שבגלל החום והשמש הקופחת, אפשר שבגלל העובדה שגברים רבים היו עדיין מגוייסים ביחידותיהם, ואחרים טרם שבו מעבודתם בשדות ובפרדס, ואם מחמת העובדה שהייתה זו שעת הסייסטה של תנומת אחר הצהריים. כך או אחרת, הנשק הבינלאומי הכבד שלי לא מילא את ייעודו.
בעת איסוף נשק השלל הראשון שערכו שלטונות צה"ל, מיהרתי עם הנשק לאחת מנקודות האיסוף ונפטרתי ממנו באנחת רווחה.
