וכיתתו חרבותם לחרמשים | גדי גדיש
אחר הצהרים בהעוגן, אני חוזר מעבודתי במפעל לכיוון ביתי, דרך שכונת "גבולות". מבטי נמשך לדמות שמתנועעת מעלה ומטה. הלכתי לכיוון הדמות, ומקרוב יכולתי להבחין כי זהו גרשון ליכטנדורף אשר גוזם את הגדר החיה שליד ביתו. כחובב ענתיקות, מיד צדה עיני את החרב היפה ששימשה אותו לפעולת הגיזום.
גרשון היה איש מיוחד מאוד. הוא הגיע להעוגן מקיבוץ משמר העמק, והיה חשמלאי במקצועו. כשהייתי בתיכון, היתה לי זכות גדולה לעבוד לצדו בחשמליה של המפעל. הייתי למעשה נושא הכלים שלו, והוא – היה איש מקצוע מצוין והעביר לי המון מניסיונו הרב. גרשון היה איש עבודה חרוץ ביותר, עבד שעות על שעות, בלי שום חשבון.
בחזרה אל סיפורנו… שאלתי את גרשון איך הגיעה אליו החרב ? והוא סיפר כי מצא אותה בסמוך למשמר העמק, בתקופת מלחמת השחרור, והיא כנראה שימשה את הערבים שתקפו את הקיבוץ. "האם לא חבל לגזום את הגדר עם החרב היפיפייה הזו?" שאלתי את גרשון. "אם החרב כל כך מוצאת חן בעיניך," ענה גרשון, "אתן לך אותה אם תתן לי משהו אחר שישמש אותי במקומה לגזום את השיחים"
החלטתי לנסות למצוא במהירות האפשרית דבר מה שיהווה תחליף לחרב לצורך גיזום הגדר. ירדתי לכיוון המסגרייה והתחלתי לחפש שם. מצאתי חרמש ישן אליו ריתכתי כת אחיזה. את היצירה הזו לקחתי לביתי ועשיתי ניסוי כלים על הגדר החיה שמקיפה את ביתי. ההימור הצליח. החרמש שהפך לסכין גדולה, תפקד מצוין.
חזרתי למחרת עם החרמש אל גרשון, הראיתי לו את היצירה והוא אמר – "קדימה, בוא ננסה". הוא ניסה, ראה כי טוב, ועמד בהבטחתו. הוא העביר לי את החרב, ומאז ועד היום אותה חרב תלויה על קיר ביתי.
