"עילוף" הסורר | גדי גדיש

כולנו יודעים שמידי פעם מגיעה לקיבוצנו ניידת התרמת דם.בעבר כשהייתה מרפאה מקומית בבית המרפאה שמול אולם התרבות, הייתה הניידת מגיעה למרפאה ותושבי המקום הוזמנו לתרום דם. צוות המרפאה דאג לצד המקצועי וועדת בריאות דאגה לרווחת התורמים –  שתיה קרה או חמה ומיני מאפים. כמו כן הוגשו כוסיות מלאות בברנדי ! פרלמנט של תורמי דם היה מתקבץ סביב שולחן הפינוקים שבחדר ההמתנה ובדיחות ואמירות מילאו את החדר.

אני תרמתי דם באופן קבוע, אף על פי שפחדתי פחד נוראי ממחטי זריקות. ברגע החדרת המחט לעורק זרועי, סובבתי את ראשי, עצמתי עיניים וחשבתי על משהו נחמד, רק לא לראות את המחט תקועה בזרועי.

פרט פיקנטי – אמבולנס נתרם לקיבוצנו ואני נבחרתי להיות אחד מצוות נהגי האמבולנס. נשלחנו לקורס עזרה ראשונה ביפו, שם למדנו בין השאר כיצד לחבר אינפוזיה, מיומנות שדרשה החדרת מחט לוריד המטופל. הצלחתי להתגבר על פחד המחט שלי בעזרת מחשבות שהסיטו אותי מהחרדה.

נחזור לסיפורנו: באחת הפעמים כשתרמתי דם, סיימתי בכבוד את המבצע, יצאתי בגאווה לחדר ההמתנה והצטרפתי לפרלמנט שישב שם. כטוב ליבנו בברנדי, חשתי לפתע סחרחורת שמקורה או מזכרון המחט התקועה בזרועי או מחמת הברנדי – איני יודע … קראתי למרים שחר רכזת ועדת תרבות , והתלוננתי על ראשי הסחרחר. "גדיצ'קה" היא אמרה לי. "לך שכב במיטה בחדר האחות עד שיעבור." קמתי, צעדתי שני צעדים וחשכה נפלה עלי. התעלפתי ישר לתוך ידיה של נירה נהר שבמקרה עמדה בדרכי. זרם של מים קרים העיר אותי מעלפוני. אוי לאותה בושה ! הגיבור נפל שדוד ! קמתי תוך מחשבה – מה יגידו על נהג אמבולנס גיבור שמפחד ממחטים?…