רעבתן | גדי גדיש

הדבר אירע לפני כ-60 שנה, ב-1954,. אני וגבי, כהרגלנו מדי יום, שוטטנו ברחבי המשק. הקיבוץ באותם ימים היה צעיר וקטן, רק שבע שנים מאז עלייתו על הקרקע, ואנחנו הכרנו בו היטב כל פינה. וזאת לדעת, אני וגבי מחוברים היינו ממש כמו זוג תאומים, ושותפים היינו לאין ספור תעלולים ומעשי שטות.

אבא של גבי כינה אותנו תמיד "מקס ומוריץ", וכאשר פגש אותנו הוא נהג לשאול: "נו, מקס ומוריץ, איזה געשעפטים יש לכם היום בראש" ?

הערב ירד על הקיבוץ, וחשכה פשטה בכל. היינו באותה שעה בדרך אל צריף הורי, וכשחלפנו ליד מחסן הבגדים, לפתע הוא הופיע מולנו. הוא, זאת אומרת בובי, בן זוגה של ריקה, אחד משני הכלבים הנאמנים של ילדי קבוצת "נרקיס", הקבוצה הבכורה של קיבוצנו. הכלבים בקיבוץ העוגן היו אז מעטים, ואנחנו היכרנו היטב את כולם. אמנם, כאמור היה כבר חושך, אך לא היה לנו ספק שמולנו פוסע לא אחר אלא בובי.

הכלב התקרב אלינו ואנחנו ליטפנו את פרוותו בחיבה. הליטופים כנראה לא היו לרוחו, כי הוא השמיע לפתע המהום כעוס. הכרנו המהום זה אצל בובי, אשר לעיתים נתפס למצב רוח עצבני. לא רוצה – לא צריך ! אמרנו לעצמנו, והמשכנו ללכת. באותו רגע הכלב הסתובב ונעץ את שיניו החדות ברגלו הימנית של גבי.
-הוא נשך אותי – זעק גבי, – הוא נשך אותי!…
התחלנו להימלט בריצה לכיוון בתי הורינו. גבי, שרגלו כאבה ושתתה דם, – אל צריף הוריו, ואני – אל צריף הורי.

מדי ערב, במיטותינו בבית הילדים, שמענו את יללותיהם של התנים הסובבים בחשיכה בשדות ובפרדסים הסמוכים לקיבוץ, אך מעולם לא קרה שתן מן התנים יעז להסתכן ויחדור לתוך המשק. לכן גם לא העלנו בדעתנו שמי שנשך מאחור את רגלו של גבי היה דווקא תן.

התברר שהתן הנשכן לא הסתפק בגבי, והמשיך לתור אחר קורבנות חדשים. הוא פנה מערבה, לעבר חורשת האורנים העבותה. אותה שעה הזדמנו לשם יוסף שיק ובתו הקטנה דורית, בת הארבע וחצי. הם ביקרו בתערוכת סיום שנת הלימודים שערכו ילדי חברת הנוער, ועתה היו בדרכם לגן הילדים של דורית. היתה זאת שעת ההשכבה, והקיבוץ נעטף חשיכה. כאשר חלפו על פני החורשה, דורית חיזקה את אחיזתה בכף ידו של אביה. האורנים הדוממים כמו התמזגו והתמוססו לכדי גוש שחור ומאיים. היא פחדה מאוד ויחלה לצאת מהר מהחורשה אל תחום בתי הילדים, אל השטח המוכר והמואר יותר.

לפתע משהו נעץ את שיניו החדות ברגלה של דורית הקטנה. היא הסבה את ראשה לאחור והבחינה בצללית מפחידה של בעל חיים שעיר.
הכאב ברגלה היה חד, והיא פרצה בבכי מר וקולני.
-זה תן!… זה תן!… – היא צעקה תוך התייפחות, – זה תן !…
יוסף נטל את בתו בידיו, אימץ אותה אל חיקו וניסה להרגיעה: – דוריתי, זה כלום… זה רק כלב קטן..
אך היא בשלה: זה תן, זה תן!…
היא מעולם לא פגשה תנים ולא ראתה אותם מקרוב, אך בערבים, כאשר ההורים וגם המטפלות עזבו את בית הילדים, שוכבת בחשיכה במיטתה, היא נהגה להתכרבל בשמיכתה, מושכת אותה מעל לראשה, כמגן מה מאימת היללות, יללות התנים הקרבות ומתרחקות, והן כל כך, כל כך מפחידות…
אחוזה בזרועות אביה, הבחינה לפתע מעבר לכתפו בזוג עיניים לוהבות הבוקעות מן האפלה וקרבות אליהם במהירות.
-הנה הוא!… הנה התן!… – זעקה דורית, ובאותו רגע ממש נשך התן את אביה ברגלו. יוסף נבהל, ואינסטינקטיבית, תוך שהוא נושא את בתו בזרועותיו,בעט בעוצמה בתן. זה השמיע יללה חדה ונמלט אל אפלת החורשה.

עתה הם רצו בבהילות לכיוון המרפאה. בעודם מתקרבים, הם פגשו את פנינה, אחות הקיבוץ, שנראתה טרודה ומודאגת. בטרם פנה אליה יוסף כדי לספר לה מה אירע להם, אמרה לו פנינה:
-יוסף, תסלח לי, אבל עכשיו אין לי רגע זמן… אני צריכה לרוץ ולארגן בדחיפות רכב לבית חולים… תן נגוע בכלבת נשך הערב אצלנו כמה אנשים…
כמובן שגם דורית הקטנה צורפה אל הננשכים שהובלו בטנדר דוהר אל בית החולים. מספר הננשכים היה שבעה, ודורית בת הארבע וחצי, היתה הצעירה שבהם.

בבית החולים הדריכו את פנינה כיצד להזריק להם מדי יום את הזריקות מצילות החיים. אל יהיה הדבר קל בעיניכם: הטיפול באנשים שננשכו על ידי תנים נושאי כלבת כלל ארבע זריקות כואבות מאוד בבטן, מדי יום, במשך ארבעים ימים תמימים.

שואלים אתם מה היה סופו של התן הנשכן? ובכן, תוך כדי מסע הציד של התן הנשכן, התארגנה קבוצת חברים מצוידת במוטות ובמקלות, והחלה לתור אחריו. כאשר אוריאל כהן הבחין בתן שמצא לו מסתור כשהוא מצטנף באחת הפינות של חדר הדוודים הסמוך לחדר האוכל, הוא שלף אקדח והרג אותו.

סיפור התן הרעבתן וסיפורם של שבעת קורבנותיו, נשזר אף הוא בשרשרת אגדות המקום של קיבוצנו.